אדם יצחק, (40), הוא עורך-דין ועו"ס. בימים אלה רואה אור ספר שכתב ושבנוי במקטעים החושפים פרקי זמן אישיים ופרטיים בחייו – החל משגרת בוקר, פגישת עבודה עם העורכת המלווה ולבטים שלו עם עצמו אל מול המקלדת ובתהליכי הכתיבה. את הספר, "בזמן אמת", אין דרך להגדיר במדויק – הוא מורכב, אחר, ייחודי ויוצא דופן, ממש כמו אישיותו של אדם.
בחרת לכתוב ספר שהוא הצצה למקטעים בחיים הפרטיים שלך. מהו הייחוד שיש בטיפול שלך בנושאים שהצפת, בספר שכתבת?
"היכולת להיות עם האמת, באמת עם האמת, לא קלישאה, גם עם אמת קשה ומסריחה ומחורבנת. אני לא רוצה להרחיב כי הספר מדבר בעד עצמו בעניין, ובכל זאת – לא נצמד לכללים, כותב בזמן אמת את החיים, איך וכמו וכמה ולמה שהם קורים. רגשות, כמו דחייה – שאצלי היא חזקה מאוד. את התהליך של הכתיבה, את הרצון למצוא ת'קול הזה שלך שאף אחד לא ישתיק. משהו שיישאר ממך, שאיש לא ימחק. הייחוד הוא הרצף האסוציאטיבי, 'רכבת הרים' שגית העורכת המלווה שלי אומרת, ההצפה, שיש בה גם איזשהו סדר, היגיון פנימי משלי. זה לא סתם 'יומני היקר' – עשיתי ככה, חשבתי ככה, הלכתי לשמה, הרגשתי ש… לא. כשקוראים לעומק, זה אולי קצת כן כמו שירה, או תפילה פרטית, זעקה מעומק הבטן".
>>> בוקר אחד עם צי'קי המלאכית של חיילי צה"ל
מה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לך בחיים, ולמה דווקא היא המשמעותית?
"היו הרבה. ההורות שכל כך חיכיתי לה. שבאופן מסוים, מחזיקה אותי מעל לקרקע, לא נותנת לי ליפול. אני לא יכול כבר להתאהב כמו ילד מפגר, כי יש לי ילדים משלי לטפל בהם. לא שתמיד זה עובד, בואו…
גם המפגש עם הפסיכולוגית שהייתה לי במשך חמש-עשרה שנה, ומוזכרת לא מעט בספר. עצם זה שהלכתי אליה זה היה להבין שיש פה בעיה, שיש לי בעיה, בעיות יותר נכון, שחוזרות בכל מיני מצבים, נניח התאהבויות בנשים שדוחות אותי ולא רוצות או יכולות. הטיפול היה חוויה שהיה בה הכול. קשה מאוד, לי ולמטפלת. פעמיים נפרדנו, ובשנייה סופית.
והקשר עם שגית אמת, העורכת המלווה. כשהרגשתי שהכתיבה יוצאת ממני, שיש לי דברים חשובים להגיד ושהם מציפים אותי ואין עין שתקרא, שתשזוף, שתראה אותי, את הדברים שאני כותב. בזכות המפגש איתה הבנתי, אחרי שתי פגישות בסך הכול, איך אני רוצה ונכון לי לכתוב".
מה מניע אותך להרגיש רלוונטי ובעל ערך עבור אחרים, בחיי היום יום שלך?
"לעזור לאחרים – לחברים הקרובים, לאחי שבדיוק עובר דירה וצריך הובלה ותמיכה ועצה. לשלהבת האמא של הילדים, שעזרתי לה למכור ולקנות אוטו לא מזמן. לעזור, להיות דומיננטי בדברים שצריכים אותי. ולאחרונה, במיוחד בשנה האחרונה, גם הכתיבה. שגם היא ביני לביני, או ביני לבין שגית שאיתה אני נפגש כל שבוע, היא ממלאת אותי בתחושה שיצרתי משהו שיישאר אחריי. משהו שלא היה פה קודם לכן".
מה מעורר בך פחד?
"רק אני עצמי. שאהרוס לעצמי, שאריב עם מי שלא צריך ומתי שלא כדאי. שלא אמצה את הפוטנציאל שלי, אבל שזה יקרה בגללי. לא קלישאה, אני האויב היחיד של עצמי. זה מוזר, כי המלחמה לא עשתה לי מה שעשתה לרוב האנשים. לומר אמת, בחודש הראשון הרגשתי חי מאוד. התנדבתי באיזה חמ"ל, נסעתי עשרת אלפים קילומטר בכבישי ישראל הכמעט ריקים וחילקתי דברים לחיילים, למפונים, למי שצריך. אחרי זה התרגלתי למצב, ופחות היה צריך אוכל ומטענים וכל זה, והפסקתי במכה. ככה אני, בא נותן ת'נאמבר שלי בכל הכוח, ועוזב ברגע".
כתבת ספר שיש בו המון ביקורת, ובסגנון ציני וכמעט דיבורי. מה היית מבקש שהספר יעורר בקורא, ואיזו דרך יעשה בעולם?
"שיסחף אותו. אמרו לי שהכתיבה דינמית, סוחפת, קולחת. שייתן חוויה אפילו רגעית, של התרגשות. אולי הזדהות? יכולת לומר, כן, אני מכיר את זה מפה או משם בחיים שלי. אפילו שידגמו קטעים מסוימים, שלא יקראו ברצף. אולי במצבים מסוימים שיקראו. זה לא רומן ולא מסודר. זה כמו הנפש שלי. רסיסים רסיסים. פרגמנטים פרגמנטים".
ספר לנו על האיזון שבין הנפש והחומר, כפי שאתה רואה אותם באים לידי ביטוי בחייך?
"החומר, במובן של גוף? של רכוש?… הנפש מעניינת אותי יותר. אולי זה קל להגיד, כי יש לי דירה ודירה נוספת שמשכיר. ועובד במינון שנכון לי, מסנן עבודות שלא מתאים. אבל גם בלי זה הייתי ככה. אם לא הייתה ברירה, הייתי נהג משאית – יש לי רישיון גימ"ל. ומקסימום עוזב בכעס כי אין לי זין לבוס ושישגעו אותי, ומוצא משו אחר.
שגית אמרה לי בתחילת 2024, או קצת לפני, 'תעשה משהו טוב לגוף שלך' והתחלתי לעשות הליכות, שעה כל בוקר, עם הכלבה. מסלול קבוע, וזה מרגיש לי כמו טקס דתי, כמו תפילת שחרית שלי. משהו שלא משתנה, ששומר עליי. שאם אסטה ממנו, ואתחיל לזגזג, פעם לא בא לי ופעם משעממת הדרך הזאת ופעם אקח טלפון ואקרא משו תוך כדי – זה לא יישאר. שזה מפגר, כי הרוח, הנפש, יכולה להחזיק שינויים, טלטלות, הפסקות. ובכל זאת, זה משהו שאיתו אני מתחיל ת'יום כבר יותר מחצי שנה, שעושה לי טוב נפשית, וגם לגוף. אז לא יודע אם לזה התכוונה השאלה, אבל זו הדוגמה הכי טובה בעיניי".
יש בספר התכתבות ברורה מאוד עם הטלטלה שכל אדם שיוצר משהו, חווה. האם יש לך איזו עצת זהב לאנשים שחוטאים בכתיבה ומבקשים להצליח?
"לא מאמין בעצות ולא בזהב. רק באנשים. מה אני יכול לומר? אף פעם לא ידעתי לייעץ איך לחיות. רק בעניינים נקודתיים ובשאלות ספציפיות. כי אני יצור מוזר, מי שקרא ת'ספר יחשוב את זה אני מניח. ובכל זאת, איך אומרים אצלנו המשפטנים, 'פטור בלא כלום אי אפשר'. אז ככה, לכתוב בלי לדפוק חשבון. תמיד אפשר לערוך, לצנזר. לכתוב על מה שבאמת מעסיק אותך ולא לפי נושאים 'חמים' בשעה הזאת – על דברים שמעסיקים אחרים יכתבו אחרים, ויש כבר מספיק מזה, יותר מדי אולי.
למצוא קורא אחד, עוד עין ולב וראש שיפגשו ת'טקסט – לא תמיד כדאי אדם קרוב, כי אז הרגישות לדברים שלו גדולה מדיי, אולי, ואולי גם הוא לא קורא 'נקי', אובייקטיבי מה שנקרא. אלא מסתכל עליך, על זה שכותב, וחושב איך זה מתחבר לחיים שלך, אם זה קרה או לא קרה וכולי".
ספר על הבחירה שלך במקטעי הזמן הספציפיים שבספר. למה דווקא המאורעות האלה?
"כי הם קרו בסמוך לזמן שכתבתי, לפעמים כמעט תוך כדי. לכן שמו של הספר, 'בזמן אמת' (כן, וגם כי זה שם המשפחה של שגית)"
איזה חלום עדיין לא הגשמת?
"אין לי חלומות. או לפחות משתדל לא לחלום. מקצועית טוב לי, אין לי שאיפות לגדול. נוח לי שאני עצמאי, עובד מתי וכמה שבא לי. לא רוצה עוד ילדים. זוגיות זאת שאלה, אבל אם כן, ספק אם מתאים לי מגורים משותפים. אולי הספר, שיעשה נפשות, יפרוש כנפיים – עם סמ"ך או שֹי"ן? שאעשה גוגל? – לא, נשאיר ככה".
משהו נוסף שחשוב לך לומר לקראת סיום?
"תקראו! אם לא אותי, אז אחרים. ספרים זה החיים".
את ספרו של אדם יצחק, "בזמן אמת", אפשר להשיג באתר ההוצאה 'ארגמן-מיטב'
https://argaman-pab.com/
הוספת תגובה