שחקנים לפי סדר הא"ב: אורה מאירסון, רעות עג'מי, רוברטו פולק, נינה קוטלר, בן זאב רביאן, תומר שרון. טוב, אז זה משהו אחר לגמרי. אין ספק, חייבים להגיע להצגה הזאת. עוד לפני כניסה לנושא, חיבוטי נפש על התפר שבין העולם הזה לעולם הבא, חייבים לשבח את צורת העברת המסר בהצגה.
נתחיל מהתחלה, הנסיעה למקום, בויז 3426. אתה רציני ? זאת הכתובת? שאלתי את עצמי. אתה (אני )נוסע, ואתה מקווה שלוקחים אותך נכון ולטוב. כניסה לתוככי תל אביב מהשער האחורי, והגעה לשולי רחוב הרצל. ברחוב הרצל אתה פונה לסמטה אפלה, ומגיע למעין אזור תעשיה. תחילה לא ברור לאן להגיע, ושאלה קצרה לעובר אורח נדיר ואקראי, מובילה אותי למקום. טוב, הכניסה כבר יפה ומוארת. ההפתעות נמשכות, אנו יורדים למעין מקלט, שם יש מקומות ישיבה על מעין במות קטנות ומאולתרות, זירה הריקה מחפצים, ניירות פזורים על הריצפה, ועוד תפאורה מעניינת ושונה. ההפתעה היא מוחלטת. העוצמה של ההצגה בקורלציה הפוכה, לדרך ההגעה, והרושם הראשוני.
טוב אז כל כך שונה ומיוחד. זירת ההופעה של השחקנים משתנה ממקום למקום, ברחבי המתחם, השחקנים גם לא אחת פזורים בקרב הקהל. הקהל חי עם השחקנים את ההצגה. כאשר הבטתי בקהל, ראיתי שבעצם מבט לא ממוקד בסצנה אחת או בדמות אחת, כל אחד ומה שצד את עיניו, זאת עוד חוויה מיוחדת.
הסיפור עצמו, מדבר על טרקלין הנמצא בין העולם הזה לעולם הבא. כל אחד מה שעזב, מה שיתגעגע אליו בעולם הזה. כל אחד ואיך תפסו אותו בעולם הזה. מפגש מרגש בין אמא לבן, שמאשים את אמו בכך שהתאבד. יצירה, מעוררת מחשבה, ולעיתים תוגה, מה אנחנו מי אנחנו, האם יש עולם הבא? מה צפוי בעולם הבא אם יש כזה?
באמת רמת הכישרון של השחקנים, היא מדהימה ומעוררת עונג עילאי. יסלחו לי השאר, אבל יש אחד שהוא מעל כולם, תומר שרון. פשוט חוויה.
מרחב HADIVE לתרבות ואמנות, מתחם 3426 – רחוב התחייה 27, תל אביב.
מאת אריאל דרור, כתב תרבות.
הוספת תגובה