"טור פרידה": סיפורו של עיתונאי פוליטי בצל המחאה

תקופת קורונה, תקופת משבר –  כאוס שאי אפשר לשלוט בו, ואי אפשר לעצור. זו המציאות שכרמי, גיבור הסרט, חווה באופן יומיומי, וזו המציאות הישראלית שהסרט מבקר ומבקש להציג.

בסרט "טור פרידה" אנחנו מלווים את כרמי, עיתונאי תל אביבי אשכנזי ושמאלני, ביום בחייו. השנה היא שנת קורונה, סגרים, מגבלות ומחאות פוליטיות. כרמי, המגולם על ידי דרור קרן, מסמל את התסכול והקונפליקט הפנימי של רבים בישראל באותה תקופה. בעודו מתמודד עם אתגרים אישיים כבדי משקל: משבר בנישואיו, בנו האוטיסטי המתגורר במוסד, חרדותיהם של הוריו מהקורונה, והתבגרותה הסוערת של בתו. הסיטואציה המורכבת משתקפת ברקע הפוליטי של מחאות נגד ראש הממשלה והשלטון, שבהן כרמי, כעיתונאי המתבטא נגד השילטון, מוצא את עצמו מתויג כ"בוגד" ונתון לאיומים.

>>> הסקס שלאחר המריבה 

הסרט מוצג בשחור לבן, אלמנט משמעותי שמעצים את הניגודיות החריפה בחברה הישראלית – בין החששות וחוסר הוודאות של התקופה ובין הצורך לבחור ולקבל החלטות בזמן של התמודדות עם משברים אישיים ולאומיים. זהו מסע אישי של גיבור עם עמדה ברורה, הנאבק למצוא איזון בין עקרונותיו למציאות הקשה שמסביבו.

הסרט מזמן את הצופים לשאול שאלות עמוקות: האם ניתן למצוא חופש אמיתי במדינה דמוקרטית בתקופת משבר? האם נכון להיכנע לאיומים עקב הבעת דעתך, או להישאר איתן בהגנה על עקרונותיך, גם במחיר של סכנה אישית? ומה הדבר הנכון לעשות כשקשה, בבית או במדינה – לעזוב או להישאר?

הסרט מציג את המציאות החברתית והפוליטית בישראל דרך עיניו של הגיבור, וככזה הוא מדגיש עמדה פוליטית אחת. התמקדותו החד משמעית בנרטיב של שמאל יחד עם דימוי סטריאוטיפי של הקהל הימני, מבליטים את היותו סרט המחזיק באידיאולוגיה, שאינו מציע פרספקטיבה מאוזנת דיה של הדיאלוג החברתי המורכב. וככזה מחוויית הצפייה עלתה בי תחושה של דילמה – האם סרט כזה יכול לשנות דעות ולהוביל להתבוננות עצמית? או שהוא רק מחזק את הקירות הגבוהים שכבר  נבנו בין "המחנות" השונים בחברה הישראלית, שכעת אנחנו כל כך מנסים לפרק?

כאן אני חשה צורך להבליט את חשיבותה של הביקורת כפי שאני רואה אותה. הביקורת עבורי מהווה כלי חיוני לצמיחה אישית וחברתית. לא משנה מהי תפיסת עולמי, ביקורת מזמינה אותי להתמודד עם עצמי, לבחון מחדש את עמדותיי ולהיות פתוחה לשינוי. במפגש עם דעות הנוגדות את שלי, אני מוזמנת למעשה לתהליך של חשיבה מחודשת, אשר יכול, אולי, להוביל אותי להבנות חדשות שיקרבו אותי יותר ל"אמת" או לנקיטת בחירות מיטביות. דווקא ההתמודדות עם הביקורת, בין אם היא מחזקת את עמדותינו או מעוררת בנו ספקות, מסייעת לנו לגבש תפיסה מוצקה יותר של המציאות ושל עצמנו. בשני המקרים, אם חיזקתי את עמדתי או שיניתי אותה, הביקורת עזרה לי לעשות את זה. בכך, הביקורת לא רק מקדמת אותנו אלא גם מעשירה את יכולתנו לתקשר ולהבין את האחר, מה שהופך אותה לחיונית בכל תהליך של למידה, התפתחות אישית וחברתית וגדילה.

צלם ראשי: עופר ינוב

הסרט בלי ספק מציג את תפיסותיו ותחושותיו של קהל גדול בישראל, והביקורת הנשמעת חשובה לשיח החברתי והפוליטי. הוא מעלה שאלות משמעותיות, אך, כאמור, עובר דרך סטריאוטיפים, שהרי אלימות כלפי אנשים המביעים עמדות פוליטיות אינה חוויתם של אנשי שמאל בלבד, והתחושה של לחימה על הבית אל מול כאוס במדינה אינה נחלתם של אנשי שמאל בלבד, וכך גם יכולתו של ציבור לנהל שיח אינטליגנטי אינה נחלתו של השמאל בלבד. את הנרטיבים הללו אנו היום מנסים לפרק, כדי לבנות שיח בחברה שעברה פילוג משמעותי. בסופו של דבר, "טור פרידה" מהווה אתגר לצופה. האם ניתן בעת הצפייה להתעלות מעל הסטריאוטיפים ולמצוא דרך לשיח חברתי מכבד ובונה? האם הסרט מצליח ליצור שיח מאוזן? זוהי שאלה שרבים עשויים לשאול לאחר הצפייה ב"טור פרידה". ובכל מקרה, הסרט מציע רפלקציה על חברה מפולגת, על הצורך בפתיחות ובדיאלוג. היכולת להתמודד עם ביקורת, להקשיב לדעות הנוגדות את שלנו ולפתוח בדיון עמוק ומשמעותי, היא המפתח להבנה ולקבלה של האחר. זהו סרט שכדאי לראות, להתבונן, להתמקד בשאלות שהוא מעלה, ובעיקר לתת לעצמנו להרגיש – גם אם התשובות עדיין לא ברורות לגמרי.

החל מן ה 29 במרץ בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ

מאת יפית סרנגה, יוצרת בפילוסופיה ובאמנות. מחברת ספר העיון בפילוסופיה "וחך, אוכל יטעם לו" וציירת מחאתית.

www.yafitsaranga.com