חיים רון: מסע של התחדשות ויצירה

שורשים עמוקים

“אני מחובר לעיר רחובות,” פותח רון את שיחתנו. “כל תקופת נעוריי חייתי שם, מילדות ועד החתונה ב-1980.” הוא נולד ב-1957 כבן זקונים להורים ציפורה ומרדכי רון, ניצולי שואה שעלו לישראל ב-1950 התגוררו ברחובות והחליטו לפתוח דף חדש בחייהם. “הורי שינו את שם המשפחה מרוטהאוג לרון במשרד הפנים,” הוא מספר. “הם החליטו שמתחילים את החיים מחדש עם שם עברי ועתיד חדש  ‘רון’ מסמל שמחה, אהבה ואנרגיה טובה”. סיפור משפחתו של רון משקף את מורכבות החיים בצל השואה. הוריו נישאו בפולין אחרי שאיבדו את משפחותיהם הקודמות. “אבי היה נשוי לאישה אחרת והיו לו ילדים שכולם נספו. אמי הייתה נשואה לגבר אחר שנספה בשואה. הם הגיעו יחדיו לישראל עם שני האחים צבי ואברמל. אבי קיבל את צבי  כבן מגיל שנתיים ולאחר שבע שנים הגיח לעולם רון. “רון מתאר את ילדותו בבית של ניצולי שואה: “לא פשוט לחיות בבית הישרדותי כזה. אימי הייתה אישה אמיצה, אבל מעולם לא הייתה שמחה באמת. היא חוותה טראומה קשה והתקשתה להשתלב בארץ.”

בין ספורט לחינוך

בילדותו, רון היה תלמיד שקדן. “הייתי חנון,” הוא צוחק, “תמיד מכין שיעורים ומתכונן למבחנים, עם אמביציה להצליח סיים תואר ראשון בבר אילן ותואר שני באונב’ חיפה ” במקביל, גילה את אהבתו לספורט והפך לשחקן מצטיין בכדור יד.”גדלתי כמו צמח בר,” הוא מתאר. “הכול השגתי בעשר אצבעות. הגעתי להיות שחקן נבחרת ישראל, אחד הבכירים, עם 75 הופעות בינלאומיות ו-258 שערים בינלאומיים. אפילו קיבלתי הצעה לשחק כשחקן מקצוען באלופת שוויץ.”אביו של רון, למרות היותו מבוגר יחסית להורים אחרים, היה נוכח ותומך. “אבי ליווה אותי למשחקים ולתחרויות בארץ. הוא היה חם, אוהב, מחבק ועוטף באהבה.”

קריירה במערכת הביטחון

ב-1981, זמן קצר לאחר נישואיו, החל רון את דרכו במערכת הביטחון. “איתן קוסטו שכני וקצין מוכשר המליץ עלי וסידר לי ראיון במשרד הביטחון התקבלתי וזכיתי לשרת את המדינה במקום המכובד ביותר מה שהפך לימים לקריירה מפוארת.” הוא מספר “ביצעתי קשת רחבה של תפקידים בארץ ובחו”ל הן בתחומי השינוע הבינלאומיים יבוא וייצוא, חירום לוגיסטיקה פנים ארצית”.אחד התפקידים המאתגרים ביותר היה בתקופת הקורונה. “הייתי שליח של מדינת ישראל בארה”ב בתפקיד דירקטור בתחום השינוע הבינלאומי באוויר ובים. ” הוא מציין בגאווה. “הייתה זו פעילות ענפה ורחבת היקפים.” לאחר 43 שנות עבודה בדרגה בכירה, רון פרש לאחרונה. “הגיע הזמן למצוא ריגושים ואתגרים אחרים,” הוא אומר.

חיי המשפחה

רון נישא ב-1980 והקים משפחה. “יש לי שלושה ילדים בוגרים אוהד, עומר ונדב ואני סבא לשישה נכדים,” הוא מספר בחיוך. “אני משתדל לקחת אותם לחוויות שאני כילד לא חוויתי.” לפני כ-15 שנה התגרש, ולאחר ארבע שנים הכיר את ענת לוי, בת זוגו למשך 11 שנים האחרונות. “הייתה תקופה מיוחדת. היא תמיד הייתה לצידי,” הוא נזכר בחום.

התגלית האמנותית

בשנת 2010, בגיל 53, גילה רון את אהבתו לציור. “התחלתי לצייר אצל המורה מירי לביא בסטודיו שלה בכרמי יוסף. למדתי רישום ואני מצייר באקריליק – זה בנשמתי,” הוא אומר בהתרגשות. “הציור תופס לי את המחשבה והושפעתי מיצירותיהם של קלוד מונה ואנרי מאטיס. אני אוהב לערבב צבעים ביחד עד שהתערובת שואבת את ליבי – וזה הצבע שאני בוחר,” הוא מסביר. “אני אוהב צבעים שמחים.” רון מגלה שהוא מושפע מאוד מהאנרגיה של ניו יורק. “אני אוהב לצייר את העיר, את הבניינים, גורדי השחקים, המוניות הצהובות, טיימס סקוור והפרסומות. יש שם אנרגיה תוססת שמרחיבה את הלב.” אבל הרפרטואר שלו מגוון. “יש לי גם ציורים רגועים – פרחים, שיבולים, אבסטרקט לצד מופשט. אני רב-גוני, אין לי ציור ספציפי שמאפיין אותי.” הוא מעדיף לצייר בשפכטל, ציורים גדולים, “מאסיביים כמוני,” הוא מחייך, “מזל אריה, אוהב ללכת בגדול.”

תשוקה לקולינריה

מלבד האמנות, גילה רון אהבה נוספת – הבישול. “התאהבתי בתחום הקולינרי ואני מבשל מנות מיוחדות, כמו מנות שף, בעיקר לבנות זוג, לילדים ולנכדים,” הוא מספר. “ארוחות גורמה עם מיטב המנעמים לצד קינוחים מיוחדים – טירמיסו, בראוניז – הכול בצורה מדויקת.” המשפחה היא המבקרת העיקרית שלו. “אני זוכה למחמאות בעיקר ממשפחתי האורגנית, שהם הקהל שלי,” הוא אומר בסיפוק.

מבט לעתיד

רון מרגיש צעיר מכפי גילו. “אני עושה יוגה, ריצה, רכיבת אופניים – חשוב לי להיות בכושר,” הוא מדגיש. עם פרישתו ממערכת הביטחון, הוא מתכנן את הצעד הבא. “אני שואף להקים גלריה ולהציג תערוכה. אני מתכונן לכך לקראת פסח הקרוב,” הוא מגלה. “מקווה שהתערוכה תצא לפועל.”

בסיום הריאיון, חיים רון מביט בעיניים נוצצות על הדרך שעבר מילד להורים ניצולי שואה, דרך קריירה מפוארת בספורט ובמערכת הביטחון, ועד לגילוי העצמי המאוחר כאמן וכיוצר. סיפורו הוא עדות לכוחה של ההתחדשות, של היכולת לגלות תשוקות חדשות בכל גיל ולהפוך אותן למציאות מרגשת ומספקת.

מאת נעמה משיח כהן