בימים אלו מוצגת בגלריית ארטורה, קמפוס רופין התערוכה "לֵךְ – לְךָ – על ניידות ונוודות באמנות ישראלית עכשווית" (אוצרת: ד"ר אביבית אגם דאלי). ראש הטופס.שיח גלריה יתקיים בשבת 23.11 בשעה 12:00. התערוכה תינעל ביום שלישי 17.12. בתערוכה משתתפים האמניות והאמנים הבאים: אורית בת צבי הרפז, בן עמי ברתיני שביט, דבורית בן שאול, טל גולדמן, טלה זיו, יהודית צליק, לאה וינברג, ליאורה קולטון, מאיה בר מנחם, עפרה פרידמן, שאול בז ותמר הירשל.
ד"ר אביבית אגם דאלי: "העידן הנוכחי מתאפיין בתזוזה ובמעבר ממקום למקום, הן גיאוגרפית והן מנטלית. התערוכה 'לך לך: על נוודות וניידות באמנות ישראלית עכשווית' מוקדשת לנוודים החדשים. אותם אנשים שבתאריך 7.10.23 איבדו את ביתם והפכו לנוודים בארצם, או גרוע מכך הפכו לשבויים בעזה. התערוכה מתייחסת לסוגיות שונות של נוודות, אך מרחפת מעליה עננת החטופים והיא נפתחה בחג הסוכות – וסוכה היא בית ארעי".
לדבריה, התערוכה בנושא הניידות והנוודות מציגה מחשבות ותהיות מהי נוודות ומהי ניידות: אם באמצעות גישור על פערים במרחב באמצעות ספינות למשל, או באמצעות התייחסות אל מושג הגבול עצמו. התערוכה מתייחסת גם לתופעת הפליטות ולחסרי הבית שמצבם הוא לעיתים פועל יוצא של פליטות. כלומר התערוכה תתייחס הן לתיירים, העוברים ממקום למקום בתנועה חופשית ובהתאם לרצונם החופשי, והן לנוודים, שנסיבות החיים הובילו אותם לנדוד, פעמים רבות שלא ברצונם. חלק מהיצירות מתייחסות לבעיית חוסר המקום הקבוע של האדם בעידן שלנו ולמצב של תזוזה תמידית, גיאוגרפית או וירטואלית.
ד"ר אגם דאלי: "למעשה, הנוודות (החדשה והישנה) והניידות הן פרקטיקות של תנועה ושל שבירת רצף. עבור התייר היא מעניקה תחושת חופש וחירות מדומים שכן המדובר באדם שאינו עוזב את ביתו, אלא רק לזמן קצוב ומרצונו הוא. עבור הפליט מדובר פעמים רבות במשבר, אפילו בטרגדיה וללא שליטה או יכולת לשנות את מצבו. הזהות הישראלית נמצאת כעת בתהליכי מעבר מדגש על לוקליות, ביתיות, או מה שנהוג היה לכנות 'כור היתוך' אל עבר מגמה של השתלבות בעולם, של גלובליות – שהניידות/ נוודות היא אחד ממאפייניה. הנוודות היא תבנית חשיבה אלטרנטיבית המערערת על מושגים כמו בית, מקום, התמקמות, קביעות ומשמעות אחת. האמנים והאמניות בתערוכה מציגים פרשנויות שונות של מצבי מעבר אלה".
התערוכה מבקשת לבחון את מושג הנוודות דרך עדשה עכשווית, תוך התמקדות בהבדלים שבין נוודות כפויה לבין זו הנעשית מתוך בחירה. בעוד שהנוודות מתוך רצון מונעת לרוב על ידי חיפוש אחר מקורות פרנסה או שיפור תנאי החיים, הנוודות הכפויה — זו הנובעת מאירועים טראומתיים — משקפת אובדן זהות ושייכות קהילתית. אלה שנעקרו מבתיהם מתמודדים עם מצב זמני ובלתי יציב, המאלץ אותם לחיות בדיור חלופי, מציאות המדגישה את שבירות החברה במצבי משבר ומשפיעה על תפיסות של בית, מקום, התמקמות וקביעות .
האמנית דבורית בן שאול מציגה בתערוכה ספינות שאינן שטות לשום מקום. הן תקועות בחולות המדבר ובה בעת יכולות להזכיר ריחוף במעין ריק או אולי הן נמסות במרחב?. הן אינן נאמנות לייצוג מימטי, וניתן לזהותן אך ורק דרך קווי המתאר. הספינה היא אלמנט של מעבר, ובתקופות קדומות היא הייתה כלי התחבורה המהיר ביותר. ספינות מסמלות את התקווה להגיע אל היעד, אך כאן הן מרחפות ולא שטות ואין להן כלל קונטקסט. ספינה מסמלת גם חופש כי היא מאפשרת הפלגה אל מחוזות חפץ או אפשרות לבריחה, דהיינו סוג של שליטה, אך כאן הספינות נראות כבולות וללא תזוזה. התחושה היא של איבוד דרך וכיוון. התוצאה המתקבלת היא בה בעת של תנועה ושל קיפאון וסטגנציה.
העבודות של האמנית טלה זיו הן חלק מסדרת עבודות הנקראת "מפות הנפש", והן משקפות את המסע הנפשי ואת המסע הפיזי שעברה בכל תחנות חייה. היא נולדה בקיבוץ בגליל העליון, עברה משם לירושלים, עזבה לצפון ומשם שוב נדדה לצרפת. לאחר שהות בת שנה בחו"ל הגיעה אל מעונה הנוכחי בתל אביב. המאובנים המוצגים בעבודות המוצגות כאן הם סמל לילדות ולעבר שנזנח ולמעשה נקבר בעקבות המעברים והנדודים הרבים, לדבריה.
האמנית לאה וינברג מציגה בתערוכה את המזוודה, שהיא הפריט המזוהה ביותר עם התייר/ הנווד: המזוודה היא מעטפת הסוגרת על "הפנים" שהוא גם "חוץ" הנישא ברשות הרבים. לאה וינברג מתייחסת לפריט זה בשתי עבודות שלה המוצגות בתערוכה בהקשר ישיר או עקיף לשואה: כזכור, מזוודה אחת הייתה הפריט היחיד שהורשו לקחת עמם היהודים שהובלו אל "מחנות העבודה", כשאחד היעדים היה אושוויץ. "מזוודה אחת" מציגה דווקא את הפן האופטימי של חוויית הנוודות: זו המזוודה ששימשה בעבר כתכולת הבית הנייד של אביה, מרדכי פריד, ניצול שואה, שהשתמש בה לצעדות החיים ברחבי מדינתו החדשה, ישראל, בה בנה את ביתו החדש והקבוע והפסיק להיות נווד.
המזוודה השנייה שמציגה לאה וינברג נקראת "מזוודה פצועה": המזוודה היא כמו בית נייד ובה אוסף של בגדי פליטים. חלק מהבגדים נדמים לאנשים. העבודה מוצגת על גבי מצע של בד בצבע מדמם המרמז על מצבה. המזוודה המשומשת נדדה במהלך "חייה" והאמנית קבלה אותה מידיד שקבל אותה ממכר באירופה. איש אינו יודע לאן הגיעה המזוודה ובאילו יעדים ביקרה. ביצירה "פסי רכבת המובילים לאושוויץ" משתמשת וינברג בשש מסילות חלודות עם 84 רצועות עץ. על כל פיסת עץ מופיע שם של עיר שנצרב באש כמו קעקוע ומתחתיו נרשם מספר בצבע אדום. שש מסילות הרכבת הן תזכורת לשישה מיליון היהודים שהובלו אל מותם, ובהם גם שישה בני משפחתה הקרובים של אמה של האמנית.
בציור "חלום על המכורה" של האמנית ליאורה קולטון, שהוא חלק מסדרת ציורים הנקראת "המזוודה", נראה זוג (גבר ואשה ככל הנראה בשנות ה-30 לחייהם) הגזור ממקומו, תרתי משמע, ומושתל ברקע זר לו. הזוג מתואר במונוכרום, בעוד ששאר התמונה הוא בצבע. קו החוף מציג את חוף הים כאזור גבולי: בין כאן לשם, בין מזרח למערב (שבעברית נקרא גם "ים"). הדמויות מקושקשות ומטושטשות אך יש להן מאפיינים של בני המעמד הבינוני של ראשית או אמצע המאה העשרים. ברקע ציפורים העונת הנדידה מסמלות אף הן מעברים והגירה ממקום למקום. כך בעוד הציפורים עפות מערבה לאירופה הזוג הגיע מאירופה (ככל הנראה) אל המזרח, אל ארץ ישראל. ציור נוסף מסדרת הציורים "מזוודה", הוא "חורף" המציג טורסו של דמות צעירה בכחול שלראשה מצנפת לבנה. הגוונים השליטים הם הכחול-לבן המרפררים אל צבעי דגל ישראל.
הפסל הנושא את השם "עקירה" של האמנית עפרה פרידמן מציג זוג כפות רגליים בגודל טבעי עם בסיס, לצידן מופיע העדר (או מגרעת) של כף רגל. הרגליים קטועות, נראה שהן מתקדמות אבל עומדות על הסף. בעברית המלה רגל גזורה מהמלה "הרגל", משהו שנהוג לעשות בתדירות רבה: כמו הליכה. הרגל מתכתבת כאן עם כותרת שם התערוכה "לך לך". הקיטוע מסמל על חוסר האפשרות להתנייד ועל חוסר האפשרות לזוז מהמקום. המדיום הפיסולי מדגיש את הכבדות ואת הסטביליות ואת העמידה במקום, מצד שני שם היצירה "עקירה" מרפרר אל כף הרגל שנותקה ממקומה ושיש לה ייצוג באמצעות ההעדר (המגרעת), מה שמרמז על אופציה של עזיבה והתניידות. הפסל נוצר בהשראת מהגרים ופליטים נודדים שנעקרו ממדינת האם שלהם אך הותירו בה את חותמם. ביעדם החדש הם מתמודדים עם נתק, זרות וריחוק. הפסל גם מרפרר אל החטופים שמאז תחילת המלחמה הם נוכחים נעדרים ומשאירים מאחוריהם חלל ענק.
האמן שאול בז מציג ציור ופסל: שני האובייקטים מתכתבים זה עם זה ומשדרים את אותו המסר: פסל סירת החרוב הוא ביטוי מטאפורי למורכבות המתעתעת של חיים ושל תנועה – הסירה אמורה להיות ניידת אך היא כבולה למקומה ומושרשת. המפרשים הם ענפים ועלים וככל הנראה לא יאפשרו לה להפליג למחוז חפצה. מרקמה הוא עץ אך היא יצוקה ברונזה: מדיום כבד וסטבילי. האמן תוהה האם תצליח הסירה לשוט או שמא תישאר כבולה לקרקע? הציור מחזק את המסר שהועבר בפסל בכליו הוא: האם סירת החרוב שטה או מכה שורשים? האם היא קלה או כבדה? האם מפרשי העלים יינשאו ברוח? האם המדובר בחלום או במציאות?
מאת יהורם גלילי
הוספת תגובה