לעצב, להפוך בתים לחמים ונעימים ומלאי אופי. עכשיו, כך סיפרה לי, היא רואת חשבון, באמצע שנות השלושים, רווקה ומתוסכלת ועייפה. מעבר לזה לא פירטה, נשמעה סגורה, עצובה. וכששאלתי מה מונע ממנה היום לשנות חיים, לא ענתה.
השתיקה גרמה לי לבקש ממנה שלמפגש הראשון שלנו תביא איתה תמונה, שתוציא מן האלבומים שלה או מן הנייד, תמונה אחת שתרצה שנראה יחד. לא פירטתי, פשוט ביקשתי תמונה.
רוני הגיעה לאימון ההיכרות והוציאה מן התיק צילום דהוי, תמונה של אישה וילדה. חבוקות. רוני ואמא שלה מפעם. אי אפשר היה שלא לשים לב – החיבוק היה עז.כשביקשתי שתספר לי על התמונה, שתקה – שתיקה ארוכה שכזו, מקפיאת חדרים, שתיקה שלרגעים נדמה היה שלא תישבר.אבל אחרי כמה דקות שותקות, משהו קרה. אלה היו הפנים שלה שהתחילו לרעוד ואחרי, כבר נשמע הבכי. בתחילה דק, חלש, נבוך אך ככל שעברו השניות, הפך חזק. כאילו הבכי הזה פרק כאב של שנים.
רוני התחילה לאט לאט לספר. סיפרה על אמא שלה האהובה זו שתמיד דאגה לה אבל גם לא הניחה ולא מניחה עד היום. לא איפשרה לה ללכת בדרכים שרצתה, אלה שבהן ביקשה לצמוח. סיפרה על הבחירות שתמיד מונעות מן הרצון לרצות את אמא שלה, מן ההחלטה ללכת ללמוד ראיית חשבון "כי אמא חשבה שזה נכון" והיא בכלל מתעבת מספרים וטבלאות ועד חוסר שביעות הרצון של אימה מכל קשר חדש. תמיד הגברים שהיא מביאה למבחן ההיכרות בבית -אינם ראויים לה, "כמו שאמא אומרת".
"החיבוק הזה שאת רואה" כאן בתמונה, אמרה לי רוני, "הוא חיבוק אוהב אבל גם חונק. חיבוק של נתינה ואימהות אוהבת אבל כזה שלא מאפשר לי לפרוח, לעשות את מה שאני רוצה, לבחור את הבחירות שלי ואני כבר עוד מעט בת 35". הצילום הזה שרוני הביאה לקליניקה לא הביא פתרון, אלא הציף את הקושי. והרבה מעבר לכך – פתח שער לשיחה כנה, לדיבור עמוק וכואב. דווקא הבחירה להיעזר בתמונה, ההרחקה משיח על ישיר, איפשרה לנו לפתוח בשיחה עמוקה וקרובה.
רוני ואני עובדות עכשיו על העצמאות שלה, על הבחירות האישיות, על היכולת לנהל את חייה שלה. וזוכרות שהעובדה שבאה להתאמן מגלה שביקשה לעצמה דרך. אז לעתים, כשקשה לפתוח או להיפתח גם בשיח שלנו אל מול עצמנו, אפשר לגשת אל האלבומים, אל התמונות או אל מכתבים שאופסנו. יש שם לא רק זכרונות אלא אוצרות עכשוויים. כאלה שיכולים להעלות ולהציף ולפתוח את כל מה שאיכסנו עמוק עמוק.
מאת: סמדר פלד אשת תקשורת
מאמנת נשים
הוספת תגובה