השפעת משבר הקורונה על שיעור האבטלה הארצי

הנתונים מספרים

בהתאם לדו”ח שירות התעסוקה, נראה שאחוזים גבוהים מהאוכלוסייה הצטרפו למעגל האבטלה ואף שיעור האבטלה ממשיך לעלות. מכאן שאם בפברואר היו סה”כ 3.9% מובטלים, הרי שבסוף אפריל הנתונים קפצו ל28%, כך שיותר ממיליון ישראלים אינם עובדים, כאשר עיר החופש האולטימטיבית אילת (בה רבים עוסקים באירוח והסעדה) היא העיר שבה סובלים הכי הרבה מאבטלה – כ70% מסך העובדים האילתיים הוצאו לחל”ת או פשוט פוטרו (לשם השוואה בגוש דן האבטלה נעה בין 19%-22%). כמו כן, ניתן לומר שהאבטלה בעיקר פוגעת בערים הערביות, החלשות והחרדיות.

מבט קדימה

אם נביט קדימה, נמצא שכבר בשנה הבאה יש סיבה להאמין שהמצב יתאזן, ואף יש מי שצופה שרמת הפעילות תהיה גבוהה מזו שהכרנו. עם זאת, נכון להיום לאחר שכבר זכינו במגוון הקלות, ניתן למצוא שרק 5% מסך העובדים חזרו לעבודה. מדוע? כי חלק מהעובדים צרכים להישאר בבית עם הילדים, כי חלקם פוטרו ועדיין מחפשים עבודה חדשה, כי עתיד העסק לוט בערפל, כי התחום שבו עוסקים עדיין לא השתקם, כי התחום שבו עוסקים אינו יכול להתקיים לצד ההנחיות הקיימות וכדומה.

סיוע בערבון מוגבל

המדינה אומנם לא נשארה אדישה, אך מצד שני יש מי שיאמר שהיא אינה עושה מספיק. כיצד היא כן מסייעת? ישנו סיוע תקציבי ישיר וישנו סיוע עקיף שמעניק דחיית תשלומים והלוואות, אך בשורה התחתונה הסיוע דל, במיוחד אם משווים אותו לזה שמעניקות מדינות OECD  בעלות מאפיינים יחסית זהים. אם כן, מהיכן נובעת אותה אופטימיות זהירה? ובכן רבים בונים על חזרה מהירה למעגל העבודה, ואף קיימת תוכנית מגירה – מספר צעדים שעשויים לסייע, אם רק יבחרו בהם: מענק ממשלתי שמטרתו להחזיר את העובדים מחל”ת, פיצוי למעסיקים שלא הוציאו לחל”ת, במקום קיצוץ בשכר השהייה של הפרשות פנסיוניות ואף אפשרי שבחודשי העבודה הראשונים חצי מהשכר ימומן ע”י ביטוח לאומי.

מתמודדים

הישראלים ידועים כעם שאוהב להתלונן, אך גם כעם שברגע האמת יודע להתאפס ולהסתדר, ועל כן זה הגיוני להניח שלא מעט ישראלים יימצאו את עצמם עובדים בעבודות שלפני כן הם כלל לא שקלו. כמו כן, קיים נדבך נוסף – גם השכר הממוצע צנח, כך שהשכר הממוצע של אותם מובטלים חדשים נמוך ב27% מהשכר הממוצע. מכאן שרק נותר לקוות שהנגיף אכן מאחורינו, שהמדינה תכניס את היד לכיס ושהתחזיות האופטימיות ינצחו.