כלומר, כל מילה בלשון הקודש נבלה והתדלדלה בצורות שונות, וכך נוצרו השפות השונות. זה הביאור “ונבלה שם שפתם” (הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. בראשית יא, ז), מלשון “נבל תבל” (נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ. שמות יח, יח) כפרח הנובל, שמתקמט וצורתו מתעוותת”.
אכן, פרח נובל הוא המחשה מדויקת לאשר התרחש שם. הפרח נובל כאשר הצינורות המחברים את הפרח עם מקור חיותו מתכווצים או מתנתקים. כך גם כאן, ריחוקם של בני האדם ממקור חיותם, מבוראם, גרם לעיוות שפת הבריאה אצלם. מעתה אין הם ראויים לדבר בשפה בה טמונים סודות ומפתחות הבריאה. הם בחרו להתרחק מבוראם, וכך יהיה מעתה.
עוד נכתב בספר “הצופן” כי מהפסוקים שהובאו עולה בבירור שעל פי התנ”ך השפה העברית היא מקור ושורש כל השפות בעולם. מי שבוחן בעיון ובעמקות את מילותיהן של השפות השונות, מגלה במהרה ברבות מהן, שלאחר “הסרת” מעטה השינויים המכסים אותן, את שורשן העברי. אדם בעל רגישות מילולית, אשר ישתחרר לרגע מהרגלו ברבות מהמילים הלועזיות ויבדוק את הקשרן ודמיונן למקבילותיהן העבריות, יגלה נפלאות.
לדוגמא, הלוחמים שהועסקו בשמירה ולוחמה על ידי שליטי יפן בימי קדם נקראו: “סמוראים”. לכאורה, מדובר במילה יפנית טהורה. אולם מבט חדש ומשוחרר מגלה כי זו אינה אלא נבילת המילה “שומרים” בעברית, כאשר האות ש’ הימנית מתחלפת באות ש’ השמאלית, ואופן הגייה מתעוות מעט.
דוגמא נוספת היא המילה הלטינית “אלטרנטיבה”, שביאורה “חלופה” או “דרך חלופית” ולכאורה אין לה כל קשר לעברית, מקבלת משמעות עברית טהורה כאשר מחלקים אותה למילים: “אלתר-נתיב/ה” – “חפש דרך”. אלתר מלשון “לתור את הארץ” כפי שנכתב במדבר יג, טז: “אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן יְהוֹשֻׁעַ.”
אלו הן רק שתי דוגמאות להמחשה, אך ישנן מילים רבות בשפות השונות, שהן קרובות להגיית המילים בעלות אותה המשמעות בלשון הקודש, כאשר ה’נבילה’ נראית בהן בבירור, כפי שנראה בדוגמאות נוספות בהמשך. אפילו בשפות הנראות, לכאורה, רחוקות ומנותקות מהעברית, ובוודאי בשפות השמיות (אשר נקראות “שמיות” על שם שם בנו של נוח, שעבר ואברהם היו צאצאיו), כגון הארמית, הערבית ואפילו האמהרית, הדומות כך כך לשפה העברית ממנה נוצרו.
הוספת תגובה