הסופרת והמשוררת הבינלאומית פרופ' קרן אלקלעי-גוט הוציאה לאור בימים אלו את ספרה החדש "שירים תלויים" (בית עקד ספרים, עריכה: ד"ר שילהב קסט). יש לה יש רזומה מרשים בתחום השירה, הספרות, המוזיקה והאקדמיה באנגלית ובעברית, ובמהלך השנים היא זכתה בפרסים ספרותיים רבים ובהם: קרן תל אביב, שבות, דולצ'ין, World Service Poetry Award מאת הBBC-, התאחדות אגודות הסופרים, רחל, קרן עמוס, קרן תל אביב, קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל אביב, Jewish Agency Award ורובנליכט. יש לה רזומה מרשים בתחום הספרות, ומעל 30 ספרים שכתבה תורגמו למגוון שפות ובהן: דנית, צרפתית, פולנית, ספרדית, אנגלית ועוד.
היא משמשת יו"ר אגודת הסופרים כותבי אנגלית בישראל והייתה ממקימיה. "בתקופת הקורונה קיימנו מפגשי זום עם משוררים וסופרים מפורסמים מחו"ל, וחבל מאוד שכיום לא מנצלים אותנו יותר כי כל הזמן אנחנו עם הפנים לחו"ל ויכולים לשתף פעולה לקידום הספרות העברית", היא אומרת.
נוסף על כך יש לה קריירה מרשימה גם כמוזיקאית, שאותה החלה עם חברתה פסנתרנית הג'אז ליז מגנס. אלקלעי-גוט הקריאה שירים שלה ומגנס הלחינה להם מנגינות. המוזיקאי זיו יונתן, הבן של המשורר נתן יונתן, שמע את שתיהן והקליט אותן לאלבום באנגלית שיצא בשנת 1999. היא עבדה עם מוזיקאים נוספים ובהם: רונן שפירא שהכניס את שיריה באלבומים רבים, ורועי ירקוני באלבום שיצא בשנת 2004 ועוד כמה אלבומים שיצאו עם הלהקה פאניק אנסמבל. היא הופיעה עם שיריה בישראל וברחבי העולם, כולל מופע מוזיקלי עם ליז מגנס במרכז קנדי בוושינגטון.
אלקלעי-גוט, הנשואה לעזרא מזה 45 שנה, אם לארבעה ילדים וסבתא לשבעה נכדים ונכדות, אומרת כי בזמנו כשהתגרשה נאלצה להשאיר מאחוריה את הבית האהוב והמוכר, לקחת את ילדיה ולהתחיל הכול מחדש. "השארתי מאחור את החפצים שרציתי להעביר לילדיי. לאחר שהוריי חלו ומכרו את ביתם, נלקחו החפצים שהותרתי שם", היא אומרת.
ערב מלחמת העולם השנייה ברחה משפחתה מליטא, ולכן נותרו לה מעט מאוד חפצים – בקושי כמה תמונות ומעט בגדים. "בעזרת ידידים נוצרים הצליחו הוריי לעלות על הרכבת האחרונה מהעיר דנציג בפולין לברלין שבגרמניה, ומשם לבלגיה ואז בספינה לאנגליה. לפני זה ניסו להגיע לישראל אבל הבריטים החזירו אותם. אחרי המלחמה נאלצו לעזוב את אנגליה לארצות הברית בעזרת קרובים. "הוריי לא חזרו מעולם לביתם בליטא, מכיוון שהוריהם ורבים מקרובי משפחותיהם נעלמו או נרצחו במלחמה", היא אומרת.
אלוהים מוסתר בשירים רבים שלה. "כשהייתי בת 11 שאלתי רב שלימד אותי: 'מה אם אין אלוהים?', והוא ענה: 'אם יש אלוהים או אין אלוהים, יהודי צריך ללמוד תורה, להתנהג כאילו שיש'. מאז התנהגתי כאילו שיש סיכוים שאלוהים מסתכל עליי כל הזמן, ולכן עד היום קשה לי מאוד לשקר", היא מודה.
היא נולדה בזמן ההתקפה האחרונה של הפצצות ה-V1 של הנאצים על לונדון בבית חולים כמעט נטוש, ששימש לפני המלחמות לאימהות לא נשואות ויהודיות וגדלה בזכרונות המלחמה. אחי המשיך אחרי המלחמה לתפוס אותי ולהתחבא מתחת לשולחן שנים אחרי סוף המלחמה". לעולם היא לא תשכח את חלום הבלהות שחלמה בגיל שבע ברוצ'סטר בארצות הברית. "חלמתי כמה פעמים שאנחנו בבית מסביב לשולחן ולפתע נכנס היטלר הביתה והוא והנאצים שאיתו יורים בכולם. אני מסתתרת מתחת לשולחן והוא מתכופף ונוגע בי עם רעל. אני זוכרת היטב את כל הפרטים בחלום, כולל השטיח שמתחת לשולחן.
בילדותה באנגליה היו לה מעט בגדים ובבית כמעט ולא היה מבחר באוכל. כבר בגיל 11 החלה לעבוד בעבודות כמו: בייביסיטר, עוזרת קדרות ובהמשך לימדה קשישים חולי פרקינסון לרקוד ריקודי עם כדי לקנות לעצמה בגדים ולממן ללימודים.
ספרה "שירים תלויים" כולל שירים שנכתבו על חפצי חיינו השונים, המפוזרים בחדרי ביתנו וליבנו. אלקלעי-גוט: "הרעיון לכתוב בספרי שירים על חפצים מוכרים בבית הגיע מילדיי. בוקר אחד החליטה בתי לקיים הפגנה של הביצים בתבנית, והכינה שלטים קטנים נגד השמדתן. יום אחר הכין בני לעצמו ארוחת בוקר והתפעל שהביצים נראות שמחות בצלחת לקראת הארוחה. הרעיון בשירים שכתבתי בספר זה הוא שכול הזמן אנו מנהלים דיאלוג מדומה עם החפצים מסביבנו ומאפשרים קודם כל להוציא אותנו מעצמנו ולהעיר אותנו – באמצעות הדיאלוגים עם החפצים. כך למשל שמתאמנים עם כדור נגד הקיר. הקיר עוזר לך ללמוד על משמעות המחשבות שלך. ככה זה לפעמים בכתיבת שירים. אנחנו לומדים על עצמנו".
השירים בספרה החדש מאפשרים לקורא כניסה לעולמם של החפצים עצמם, מנקודת מבטה של המשוררת ומפגש עם שיחתם הפנימית עימנו, בני האדם הסובבים אותם ומשתמשים בהם כאילו היו חסרי נשמה כלשהי וכי המשוררת מאפשרת בדרכה הייחודית ומלאת החן להסיר ולא במעט את מעטה היומיום ולהתבונן במבט חדש על המציאות. בשירים נחשף הקסם השירי הייחודי שלה המאפשר מבט מפוכח, בעל עומק והומור פנימי מחדד על חיינו ומאידך לפרוץ את מחסומי מחשבתנו על הקיום, אהבה, זוגיות, בדידות, יופי ואור המצויים סביבנו בדממה ייחודית. ספר זה חופן בתוכו מעין הצדעה מחוייכת למשוררים כרמבו, בודלייר, וויליאם בטלר ייטס, ווויואם קרלוס וויואמס לאמנים כמרסל דושאן ולפילוסופים כמישל פוקו.
בספרה "שירים תלויים" מופיעים, בין היתר, שירים שכתבה על חדרי האמבטיה והשירותים וגם על המקרר ועל המוצרים שבתוכו. "השירותים זהו המקום שמי שנכנס אליו הוא קהל שבוי. אתה קורא בזמן שאתה נמצא שם, כי אין לך משהו אחר לעשות. המקרר והמאכלים והמוצרים השונים שבו מככבים בשירים אחרים בספר. למי שלא יכול לישון כמוני בלילה, המקרר מאיר לו את החדר וכאילו אומר לו: 'גם אני ער, בוא נאכל משהו'. זה כמובן התחזק בתקופת הקורונה, כשישבנו זמן רב בבית במקום להיפגש עם חברים בבית קפה או מסעדה. וגם במלחמה – למי שיש מקרר מוצא שהוא החבר הכי טוב. לא הספקתי להכניס לספר שיר נוסף שכתבה על המעלית בבניין מגוריי, שבו המעלית אומרת שלפעמים היא נחה בין הקומות. גם שכן אחד לא מצא שהשיר מנחם אותו – והוריד את השיר".
אין מה לאכול / קרן אלקלעי גוט
הֶחָסֵר
נוֹכֵחַ הַרְבֵּה יוֹתֵר
מִמָּה שֶׁכָּאן
כְּאִלּוּ אֵי שָׁם
אֵיזֶשֶׁהוּ מִטְבָּח לְדֻגְמָה
קַיָּם מְקָרֵר מֻשְׁלָם
שֶׁמֵּכִיל
אֶת כָּל הָאֹכֶל
לְכָל הָרָעָב
לדבריה, המלחמה של ישראל נגד החמאס בעזה שינתה לחלוטין את הערך של החפצים שנותרו בבתים של מי שנרצחו או נחטפו מבתיהם ביישובים ובקיבוצים בעוטף עזה. "כפי שאנו רוצים להרגיש שביתנו שומר עלינו, הבתים לא שמרו על האנשים שנרצחו והמדינה לא שמרה על יושביהם. יש אנשים שאיבדו דברים שאולי נראים לאחרים לא חשובים מספיק. אני לא יכולה לראות תמונות או סרטונים של מה שנשאר מהבתים בבארי, בניר עוז או בניר עם. יותר נוגע בי מה שמספרים האנשים משם על מה שחסר להם לאחר שהבית הפך לחלק משדה הקרב. אמרתי לחברתי ביפאן שאצלנו לא בטוח והיא השיבה לי: 'ואצלנו בטוח עם רעידות האדמה?'".
בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה מככבת המלחמה בשירים שכתבה אלקלעי-גוט, כמו למשל בספר "אתה/אני ועוד שירי מלחמה" שיצא לאור בשנת 1994 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. היא עלתה לישראל לפני מלחמת יום הכיפורים עם דוקטורט בספרות אנגלית ועם רישיון נהיגה, שבזכותו דאגה להסיע אוכל לאנשים בשכונת מגוריה בימי המלחמה ולהביא לסטודנטים שלה במילואים את השיעורים שלהם. היא לימדה ספרות אנגלית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובהמשך עברה לאוניברסיטת תל אביב, ולמרות שפרשה לגמלאות היא ממשיכה לשמור על קשר עם האוניברסיטה.
היא התגרשה בשנת 1978 והתחתנה שוב ב-1980. אז התחילה להוציא לאור ספרי שירה ולהשתתף בערבי שירה, ומאז ועד היום אינה מפסיקה. המשורר דוד אבידן הוציא לאור את ספרה הראשון באנגלית "making love: poems" בהוצאת עכשיו. היא קיבלה עבורו מענק מקרן תל אביב. "אבידן הוציא לאור חוברת קטנטנה, שבה הודפסו השירים בטעות מימין לשמאל במקום משמאל לימין, ובהמשך זה תוקן. אחר כך אייל מגד תרגם שירים שלה מאנגלית לעברית, והיא פרסמה תרגומים שלו ושל משוררים אחרים בספר "פסלי חמאה" (קיבוץ המאוחד). בספרה הראשון בעברית היו שירים אירוטיים, ולטענתה בעקבות הוצאתו לאור קיבלה מכתבי זימה. "הופעתי עם יהודה עמיחי באירוע שירה בארצות הברית ולאחר מכן הוא שאל אותי: 'בעלך יודע שאת כותבת שירים כאלה?'. עניתי: 'בטח שהוא יודע, הוא המקור'".
במשך השנים היא פרסמה לפחות 100 מאמרים באנגלית, ולמרות שמחקרה הוא מדעי היא רואה אותו כקריאטיבי מאוד. היא אף כתבה ספר על הסופרת אדלייד קראפסי, שגדלה ברוצ'סטר שבמדינת ניו-יורק שבה גדלה אלקלעי-גוט. "כשכתבתי את הדוקטורט שלי הבסיס היה שמשורר מחקה משוררים אחרים בתחילת דרכו, ולאחר מכן מוצא את הקול הפנימי שלו, נפתח לאהבה ולחוויות חברתיות ואז נפתח לעולם רחב. חשבתי שגם אני אתפתח ככה כמשוררת, אבל התפתחתי לכול מיני כיוונים לא צפויים", היא מסכמת. "כרגע, כמו כולם, אני בפוליטיקה. אבל אני רואה, יותר מתמיד את החשיבות של בית".
מאת יהורם גלילי
הוספת תגובה