מחנה את רכבי בחניה המקורה, יוצאת מהרכב, פוסעת בגאווה בשביל הגישה המטופח לעבר דלת הכניסה של הבית שלי – ומתמלאת גאווה. הלב היה מתרחב, יש! כל זה שלי! טוב למען הדיוק שלי ושלו אבל זה שלנו!!!
אף פעם לא ייחסתי חשיבות יתרה לכך שהרב בכלל ממומן במשכנתא שחונקת אותנו כל חודש, שלתחזק בית כזה לא רק שמכניס אותנו כל שנה לגרעון עמוק יותר, אלא גם יוצר לא מעט מריבות ומתחים ביננו: מי יעשה מה, מי תורם יותר לתחזוקת ואחזקת הבית הזה, לא שמתי לב שהשתעבדנו לקירות נסחפתי בדרך שלו ראיתי את הכל רק דרך העיניים שלו – הבית! זה מה שחשוב! זה מה שמסמל מי אנחנו, מה אנחנו, איזו משפחה, כמה הצלחנו בחיים ומה הענקנו לילדינו.
עם השנים האווירה נעשתה איומה, כל הזמן צעקות מריבות ואח"כ גם לזה כבר לא היה כח ותכלית, אז עברנו לשתיקות, בין קירות הבית היפה שלנו היתה דממה כואבת ובדידות צורבת. הילדים מיהרו לעזוב את הבית הכי מהר שיכלו, במהירות הם יצאו ממנו אחד אחרי השני ולא חזרו ואני מצאתי עצמי לילות שלמים מסתכלת עליו יושב באותה פוזה כל ערב בסלון, מסתכלת על הקירות ושוב מסתכלת עליו ונטרפת.
כשבקשתי מממנו להיפרד, הוא היה כל כך מופתע כאילו שדמיינתי כמה רע ובודד היה לנו ביחד, בתחילה הוא היה בטוח שאם הוא יהיה נחמד ליום יומיים השטות הזו תעבור לי, כמו שנהג להגיד בחצי זלזול, אח"כ כשראה שזה לא עובר והיה לו קשה לתחזק נחמדות יותר מדי זמן, הוא עבר לאיומים והפחדות, הוא דאג בכל דרך להסביר לי שבלעדיו אני לא אשרוד, לא כלכלית לא אישית -כלום!
שאני אהיה ברחוב בלי קורת גג, בלי עתיד ובלי ביטחון –,לבד,.גלמודה, ערירית וענייה!
הוא ידע תמיד על אילו נקודות ללחוץ אצלי וכל השנים זה עבד לו מצוין עד שתיקנת אותי' היא חייכה לעברי והשירה אלי את מבטה. הפעם, במפגש הסיכום שלנו, היא הסתכלה עלי במבט אחר. זכרתי את המבט שלה בפעם הראשונה שנפגשנו שישבנו יחד במשרד שלי לפגישת יעוץ ראשונה. זכרתי לא רק את המבט אלא את כל מה ששידרה- הליכה שפופה כאילו רוצה להחביא את עצמה, קול סדוק, דיבור קטוע והרבה אמונות מגבילות על עצמה, על כסף, על ביטחון, על בית.
אני לא מטפלת, אני עורכת דין, אבל אחרי שנים של עבודה עם אנשים בדיוק במקומות הללו בהם הם צריכים להתמודד בדיוק עם פחדים כאלו עם הקטנות, עם איומים,עם שאלות קיומיות, עם התמודדויות חדשות, אני כבר יודעת לזהות, בדיוק מה הפחד, מה המחסום ומה דרוש בשביל להסתכל לו בעיניים ולהתחיל להתמודד עם הפחד במקום שוב לתרץ ולברוח ממנו ולחזור לאותו מקום מוכר אבל ממש לא בטוח ומאושר איתה ידעתי שעיקר העבודה צריכה להתחיל מהבית- שנים הוא פמפם לה שהבית זה הכל: סמל סטטוס, הצלחה, הגדרה שלה כאישה, כרעיה, כאם, ביטחון, עוגן – כל מה שאדם חייב כבסיס לקיום אמיתי.
יחד עם מטפלת מעולה שחיברתי לה עשינו עבודה משולשת: אני בזירה המשפטית והמטפלת פרקה מולה אמונה מגבילה אחרי אמונה מגבילה, מחסום אחרי מחסום ידענו שאנחנו לא נאחוז בכח בבית הזה. להיפך, שהיא חייבת להשתחרר מהקירות האלו. שחרור כזה יהיה הצעד הראשון שלה לשחרור מהמגבלות והפחדים שלה. ניהלנו בטקטיקה משפטית מדויקת מולו את כל נושא פירוק השיתוף בנכס. נאבקנו מולו עד הסוף במין סוג של משחק כפול: שדרנו שהבית הוא הדבר הכי חשוב לה בעולם.
העלנו את התמחור ביניהם כבעלי זכות ראשונים בנכס מתוקף היותם בעלי הנכס, עד הדקה ה 90 ואז, שהמחיר היה ממש גבוה, הודענו שלא נרכוש את חלקו והוא, באותו דפוס התנהגות מוכר הרסני יהיר וקבוע שלו, לא יכול היה להרשות לעצמו לוותר, הוא רכש את חלקה במחיר מופקע!היא קיבלה הרבה מאוד כסף ויכלה לרכוש כל בית שהיא רוצה. לפי מה שחשוב לה.
היא ניצחה בכל החזיתות:
היא קיבלה ביטחון, יציבות והרבה מאוד כלים לחיים חדשים וטובים יותר, כי לפעמים חשוב לזכור, שבית הוא רק ארבע קירות, כל השאר-בראש שלנו…
הוספת תגובה