לכל אחד לוקח זמן להתבגר ולהפוך להיות עצמאי. מתבגרים הופכים באופן טבעי לעצמאים ברגע שמתגייסים לשירות צבאי ועוזבים את הבית. ואולם לילדים עם צרכים מיוחדים זה שונה לגמרי, מכיוון שהם צריכים את העזרה של ההורים גם מעבר לגיל 18.
אצלי העצמאות גם התחילה אחרי התיכון. טוב, בערך. אני זוכרת שעשיתי את צעדי הראשון לעצמאות כשהייתי עם אבא שלי ועם הכלבה שלנו במספרה לכלבים. עשיתי את צעדיי הראשונים לבניין הסמוך כדי להירשם לקורס פסיכומטרי. זה אולי לא מרשים מדי, אבל הרגשתי אז גאה בעצמי. באותה תקופה הלכתי לבד למרכז הקרוב כדי להציע מועמדות לתפקיד בספריית הווידאו (זוכרים שפעם היו כאלה?). למרות שזה היה סתמי לגמרי, חשתי שוב גאווה קטנה בעצמי.
העצמאות האמתית שלי התחילה בלימודים באוניברסיטה, אבל לפני כן אקח אחורה כמה צעדים, ואולי גם יותר. תמיד הייתי הילדה הקטנה של אבא ואמא, מגיל יום ועד עכשיו, כך מסתבר. כילדה אחד הפחדים הכי גדולים שלי היה להישאר לבד בבית או ללכת לבד. איכשהו הכנסתי לעצמי פחד שיקרה להורים משהו ואהיה לבד תמיד. לקח לי קצת זמן, בעצם הרבה זמן, להתגבר על הפחד הזה אבל הצלחתי להתגבר על כך בתקופת לימודיי בתיכון. בכל מקרה, באותו גיל פחדתי כמעט מכל דבר. לא הייתי ילדה אמיצה, במיוחד כשהעברתי חלק גדול מילדותי בבית החולים עם התקפי הקאות, בחילות וסחרחורת. כנראה הרגשתי שאני צריכה מישהו לידי, לפחות זה מה שאמרתי לעצמי.
בסופו של דבר, זה עבר כי מהרגע שנרשמתי לפסיכומטרי, התחלתי להיות יותר עצמאית. למען האמת, אני די בהלם מכך שבאוניברסיטה הייתי כל כך עצמאית ולא מבינה איך לא פחדתי. כנראה הכנסתי את עצמי להרגשה שאני בפסגת העולם ובאמת הסתדרתי ממש יפה. הגעתי לבד לאוניברסיטה, נפגשתי עם חברות, צילמתי חומר לימוד, הלכתי מקצה אחד של הקמפוס לקצה השני והכל היה חלק. טוב בערך… היו רגעים שבהם נפלתי והיו רגעים שבהם היו לי סחרחורת. באוניברסיטה הרגשתי הרבה יותר עצמאית אבל עדיין לא ידעתי עצמאות אמיתית מהי.
כשלמדתי וגם לאחר מכן כשעבדתי והייתי פעילה חברתית, ידעתי שיש לי בסיס משלי – ההורים והבית של ההורים שלי – וזה תמיד הרגיע אותי. הרגשתי שלא משנה מה אני עושה, הם נמצאים שם ותמיד עוזרים לי. זה כמובן נכון גם כיום, אבל עדיין הנסיבות השתנו.
בערך בגיל 24 היה לי חבר ראשון והדבר האחרון שחשבתי עליו היה לעזוב את בית ההורים ולגור איתו. מאז היו לי עוד כמה אקסים, אבל אף פעם זה לא היה רציני מדי בשביל זה. אחרי כמה קשרים כושלים והבנה שכנראה אהיה בלי זוגיות, כבר ראיתי את עצמי ממשיכה לחיות לנצח עם ההורים – עד שהכל השתנה בגיל 29, כשהכרתי את יוסי.
גרתי באזור ויוסי גר בירושלים. בהתחלה ניסינו להתקדם ככה ונפגשנו די הרבה, כשמן הסתם יוסי הגיע הרבה יותר למרכז הארץ בשל בעיית הניידות שלי. הגעתי עם יוסי לירושלים כמה פעמים ונהניתי מאוד מהביחד, אבל הנסיעות היו קשות מדי עבורי וזה גם לא היה הוגן מצידי לצפות שרק יוסי יגיע אליי. יצאנו במשך שנה ואז הבנתי שאם אני באמת רוצה קשר רציני, עדיף שנעבור לגור ביחד. ברגע שהמחשבה עלתה בראשי, ידעתי שכמה שארצה, לעולם לא אוכל להיות עצמאית לגמרי אבל לא רציתי להפיל את הכל על יוסי. כתוצאה מכך החלטתי לקחת מטפלת מהפיליפינים בשם הזליטה, שכיום אנחנו קרובות מאוד.
לאחר הרבה שיחות ומחשבות הבנתי שאני חייבת לגור קרוב להורים, בשנת 2008 עברנו לגור בדירה בחולון. זה היה הצעד האמיתי שלי לעצמאות, שאותו עשיתי עם הרבה חששות, חוסר בהירות והתלבטויות. הייתי רוצה לספר שהכול היה מושלם כבר מההתחלה, אבל הייתם מבינים שזה לא המקרה.
למרות שהקשר שלי עם יוסי היה מצוין וגם הזליטה סייעה המון ותמכה בי, כנראה הרגשתי שהשינוי גדול מדי עבורי. כחולת דיסאוטונמיה משפחתית, הנפש שידרה לגוף ואז התחילו לי בחילות והקאות, הייתי צריכה לבקר קצת יותר מהרצוי אצל הוריי וגם סבלתי מבעיות שגרמו לי להתאשפז פעם או פעמיים. לאט לאט קיבל הגוף שלי את המעבר והמצב התחיל להתייצב, במיוחד אחרי שאני ויוסי התחתנו, קיבלתי את העצמאות בלב שלם ומיום ליום הפכתי יותר לעצמאית. זאת בעיקר בזכות כל מי שעזר לי בדרך, יוסי, הזליטה וכמובן ההורים הכי נהדרים בעולם.
העצמאות כמובן לא באה לידי ביטוי רק במגורים, אלא גם בעבודה (אני עובדת מהבית בשתי עבודות). לדעתי, העצמאות היא הצעד להחליט החלטות לבד, ובזה אני באמת מתקדמת. אם בעבר תמיד הייתי צריכה את העזרה של הסובבים אותי בלבצע החלטות, הרי שעכשיו אני מבצעת הרבה יותר החלטות לבד. אני כבר בת 45. הגיע הזמן, לא?
בנוסף על כך, בשלב מסוים עברתי להתגורר באזור, קרוב יותר להורים. אני מבקרת הרבה את הוריי, אבל כבת שאוהבת את הוריה ומבקרת אותם, בעיקר כשיוסי בעבודה. חוץ מזה, מזה כמה שנים אני מרגישה טוב מאוד עם עצמי בגוף ובנשמה.
אני מאחלת לכל אחד ולכל אחת להיות עצמאי/ת ואף פעם לא להיות תלוי באף אחד.
מאת: נורית פלג וולברג, מידענית, סופרת שהוציאה לאור שלושה ספרים ופעילה חברתית, שנולדה עם מחלה גנטית בשם דיסאוטונומיה משפחתית, ולמרות זאת הצליחה ומצליחה להגשים חלומות רבים.
עריכה: יהורם גלילי
הוספת תגובה