"הפשע כולו שלי" – סרט של פרנסואה אוזון

לכל מהלומה כזו, קדם עידן תמימות, BELLE EPOQUE, עידן של הבלים, תמימות, עיסוק בזוטות המתבטאות בדרמות חסרות פשר בעוצמות חסרות פרופורציות. ראשית המאה העשרים ושנות השלושים, היו עידנים ביזאריים כאלה. סרטו של אוזן, מתרחש בעידן התמים והאווילי כאחד של שנות השלושים באירופה, שהאדמה רועדת תחתיה, אבל היא בשאננותה ממשיכה להתדרדר אל התהום במסיבה גדולה ונעדרת מודעות. הסרט מתמקם בקו התפר הדק שבין משפט לתיאטרון – העולם שבו כל העולם במה וכל בני האנוש הנם שחקנים כאמרתו של שייקספיר – ואין כמו אותם ימי פומפיי האחרונים, העומדת להיחרב בהתפרצותו של הווזוב, כשכל אנשיה מנהלים יותר פסטיבלים מאשר עובדים ימי עבודה.במרכז הסיפור, שחקנית בינונית, שמוצאת את ההזדמנות שלה לטפס אל ראש מהדורות החדשות כשהיא עומדת לטול על עצמה רצח שלא ביצעה, ולהסתייע בחברתה, עורכת דין צעירה, נטולת ניסיון, ועם דעות פמיניסטיות ראדיקליות לזמנן –  אבל כחתולות רחוב, שיודעות לזהות הזדמנויות, השתיים קופצות על אותה עגלה של ההצגה הכי טובה בעיר בפרשת רצח ייצרית ואפלה.

כך, בית המשפט הפריסאי הופך לאולם תיאטרון, והנרטיב המלודרמטי מוצג כהגזמה מודעת לעצמה המגיחה את הדמויות שחיות, כמו באתה שטחיות של עידן הטיקטוק והאינסטגרם –  כפלקטים נוצצים כשמאחוריהם יש בעיקר ריקנות ועצב.ואולם גם זיוף של פשע מתגלה לבסוף, ודמות הטוען לכתר בביצוע הפשע האמתי, רוצה גם הוא חלק מן התהילה. שם העלילה מקבלת תפנית גרוטסקית נוספת ומשעשעת.התוצאה היא פארסה היסטרית עם קריצה נפלאה לקולנוע של שנות השלושים, עם עליית האולפנים הגדולים בהוליווד, וגם בכישלונם של בני דור המעבר  –  שחקני עולם הראינוע שמוצאים עצמם מובטלים עם כניסתו של המולך החדש – הקולנוע, והכל נעשה בשחזור תקופתי צבעוני בהרבה צבעי אדום, כחול מטאלי בוהק, וורוד קיטש – ב"אקסטרובגאנס" שופע.

בקיצור, סרט נוסטלגי, ציני, משעשע, וחכם.

החל מן ה 11 ביולי בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ

אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן" [בקישורית  https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222/], ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.