הנס כריסיטאן אנדרסן, סופר הילדים הנודע, נשאל פעם מהו סוד הכתיבה לילדים. והוא השיב שעבור ילדים יש לכתוב כמו למבוגרים, רק הרבה יותר טוב.
ואכן, ילדים, נעדרי חסמים של תקינות פוליטית, אינם חוסכים ביקורת ומדברים מהבטן. הכי אמיתי וישיר שבעולם, בלי ליפות, בלי להתחשב – הם יצעקו "המלך עירום", כשהוא עירום, ו"המלך לבוש בטי שירט וג'ינס מגניבים" כשצריך לפרגן.
מצאתי עצמי בשבת בבוקר חמסין של חודש יולי, אב השנה! הולך עם שני ילדיי להקרנת בכורה של פיטר רביט 2 בקניון איילון. פיטר רביט, סרט החוסה תחת כותרת הז'אנר "לכל המשפחה", ואכן בימי גל הקורונה הרביעי – לכל המשפחה, הוא אירוע קורע משפחות. שני ילדי- בני 13 ו 16 מיד התייצבו כל אחד לצד אחר של המתרס – בן השש עשרה שהביט בהורים עייפים שרצים חסרי כוחות, אחר ילדיהם בני החמש והשתים עשרה פחות יומיים, מנגבים להם את האף ומנסים לשמור על קור רוח.
זה היה הרגע בו אותו בן השש עשרה המתבגר והמורד אמר – "מה? אתה משוגע? עם כל הילדים האלה שלא התחסנו? אני לא נכנס!". לעומתו, בני בן ה13 שטרם התחסן וממש לא עניין אותו התחסנו או לא – פיטר רביט, הוא הסלב האמיתי, ומצדו, שאחיו בן השש עשרה יקח מונית הביתה. טו מייק א לונג סטורי שורט – של אב השנה כנגד שני מתבגרים – נכנסנו אני ובן השלוש עשרה יחד עם שלל ההורים וילדיהם הפעוטים החמושים בפופוקורן ובשאלות קולניות באמצע הסרט, התיישבנו בצד, רחוק מן ההמון הבלתי מחוסן, עטינו את מסיכות הקורונה שחשבנו שכבר לא נראה עוד, שכחנו מן המגיפה, והתמסרנו למסך הענק המרצד.
המתבגר בן השש עשרה, לעומת זאת, מימש את האיום ולקח מונית הביתה, אין לי מושג מי סידר לו אותה. אבל הוא הסתדר. ולי אסור היה להראות שסרט לכל המשפחה, יכול להפוך לעילה למלחמה משפחתית. והרי, אם לא ימרוד בגיל 16, ימרוד בגיל ארבעים. אז עדיף שימרוד עכשיו. או כמו שאמר ברנארד שואו – "כשהייתי בן 16 אבא שלי היה אידיוט. כשהגעתי לגיל ארבעים, גיליתי שאבא שלי מאוד התפתח ב24 השנים שחלפו".
ועכשיו, פיטר רביט: ובכן – פיטר רביט, איננו ממש גיבור ילדים, על אף שהילדים עפים עליו. הוא כל מה שהם אוהבים בגיבור – הוא מגיע בדיוק כשצריך אותו, הוא מסובב את כולם על האצבע, והוא בעיקר חמווווודי! דמותו, נוצרה בידי הסופרת הבריטית ביאטריקס פוטר בראשית המאה העשרים. פוטר, שגדלה בעיקר בסביבה כפרית נטולת בני אדם ושופעת בעלי חיים, הנפישה את בעלי החיים ויצרה איקונות כמו פיטר הארנב, טום החתול וימימה ברווזת השלוליות. דמותה של פוטר הונצחה בסרט משנת 2006 –"מיס פוטר", ומי שלא ראה אותו, חייב. פיטר רביט 2, שממשיך מנקודת הסיום של פיטר רביט הראשון, נראה כמו קפסולת זמן המבקשת להתפוצץ – מצד אחד מתרחשת כאן ועכשיו במרחב האנושי האורבני נטול החמלה, ומנגד, במרחב אנגלי כפרי ויקטוריאני, מקום בו הזמן עצר מלכת, והערכים של האנשים הפשוטים והטובים של פעם, מנצחים.
לכן, כשהילדים שבקולנוע מפסיקים לשקשק בקופסאות הפופקורן, ונותרים פעורי פה אל מול הדמויות המואנשות, נותר גם הילד בן הארבעים פלוס הרבה, פעור פה. מודה – קשה היה לי שלא לראות וקשה היה לי שלא להנות מדמותו של פיטר רביט, בעיקר כשמכירים מעט ספרות. במובן זה, פיטר הארנב איננו גיבור ילדים טיפוסי, אלא דמות מתוחכמת, עגולה, מלאת שנינות שאנשי ספר לא יכולים שלא להתפעל ממנה. פיטר רביט לא מפסיק להתכתב למשל עם ספרו האלמותי של ג'ורג' אורוול – חוות החיות, משנת 1945. הספר הוא אלגוריה נפלאה בדבר הסכנה של קליקה שלטונית שצוברת כוח רב מדי והופכת למושחתת ונצלנית. גם כאן, הארנבים מציגים את מה שנראה כחיה פרוותית וחמודה, אבל, כשהיא מסתופפת ברחבי העיר המסואבת, ולא בשדות התום של הכפר האנגלי, היא לומדת את כל נבזותו של האדם העירוני – ובלי לעשות ספויילרים, הופכים הארנבים האורבניים לבוגדניים ומניפולטיביים, כאלה שבוגדים גם בבני מינם.
גם לא ניתן שלא לחשוב על התכתבותו של פיטר ראביט עם גבעת ווטרשיפ משנות השבעים המוקדמות, ספרו הנודע של ריצ'ארד אדאמס, שמספר על קטסטרופה שעומדת לכלות את המין הארנבי, וממריצה את אלה שאינם שאננים לטול את גורלם בידם ולברוח. אורוול ואדמאס, נוכחים שם כל הזמן, ואני מניח שיוצרי הסרט לא הפסיקו להרהר בהם ולהשתעשע בהתכתבות איתם. אבל פיטר ראביט, למרות שנוצר בבית הפקה הוליוודי, הוא יצירה אנגלית במיטבה – עם כל האפ סטיירז ודאון סטיירז – מלחמת המעמדות המתמדת של החברה האנגלית, והעיר על מנהרות הביוב המצחינות ומסתוריות שבה כנגד המרחב הכפרי האוטופי עם השמש שאינה שוקעת בו לעולם, עם געגועים לאימפריה הבריטית שכל מה שנותר ממנה הוא קולנוע נוסטלגי.
אז אחרי שהסרט הסתיים, הכרחתי את בני האומלל לרגע, אבל שהפך לסקרן מיד לאחר מכן, – לצפות יחד עמי בדקות ארוכות של הקרדיטים לסרט. וכשהקרדיטים נעים, וליוויתי אותם בהסבר על מחלקות האנימציה השונות, מחלקת הסטורי, מחלקות האפקטים המיוחדים, ואולי רק אז, ניתן באמת להעריך פרי עמל של אלפי אנשים שחברו יחד בזיעה ויגיעה משותפת להביא יצירה אל המרקע. ואם יש בי איזו שליחות חינוכית לילדי הרי שהיא תהיה גם בחובה להעריך עבודה מאומצת של בני אדם, ומקצוענות נעדרת פשרות. יום אחד, אולי, כשאני כבר אהיה רק ערימת אבק, זה ישקע אצל התכשיט בן השלוש עשרה. אבל לסיום – בלי הפאדיחה התורנית אי אפשר היה, והייתי חייב לסיים בסלפי עם שחקן שעטה בחום של יולי תחפושת שעירה של פיטר ראביט. המתבגר רטן ואמר – "אבא, אתה עושה לי בושות". אז אמר.
כתב: עו"ד אורון שוורץ מגיש הפודקאסט "משפט חוזר" ב"כאן" של קול ישראל
משרד שוורץ-נרקיס ושות'
מעולה