אביה, שהיה בן של מייסדי הקיבוץ, היה חקלאי מחונן וחרוץ שפיתח זני חומוס שזכו לתהילת עולם, והוא גם היה חייל. כשנקרא כקצין להתייצב במלחמת יום הכיפורים – הייתה זו ההתייצבות האחרונה שלו בשירות המדינה, והוא נהרג ביחד עם פקודיו. איילת, שהייתה רק בת 9, חוותה את האובדן הקשה באופן שטלטל את חייה; מאז בגרה היא עוסקת בהנצחת המורשת של אביה, וגם בעיבוד תהליכי טראומה בילדים, כאשת מקצוע. היום, עם ציון 50 שנה למלחמה ההיא – יוצא לאור ספר שכתבה ובו מקופלים גם חייה כילדה שכתבה יומן.
ספרי קצת על עצמך ועל הבית שבו גדלת – איך הבית והילדות עיצבו אותך להיות האדם וההורה שאת היום?
אורח החיים הקיבוצי השפיע מאוד על הדרך בה גדלתי (כפי שאפרט בהמשך) יחד עם זאת, למרות התקופה בה גדלתי והקיבוץ הריכוזי, גדלתי בבית חם ומשפחתי מאוד. קיבלתי הרבה אהבה ותשומת לב מההורים שלי, שלשמחתי ידעו לעיתים להיות נון –קונפורמיסטים ביחס לאורח החיים הקיבוצי, שלא נתן הרבה מקום למשפחתיות. בנוסף, גדלתי עם סבא וסבתא ,דודים ,דודות, ובני דודים, החיים באותו הקיבוץ, דבר שיצר הרבה מפגשים משפחתיים, ומשפחה מורחבת אוהבת ותומכת.
הילדות הקיבוצית, והביוגרפיה האישית שלי השפיעה רבות על ההורה שאני, על האמא שאני. בבגרותי עזבתי את הקיבוץ והקמתי משפחה בעיר. היה לי חשוב לגדל את ילדיי באופן שמתאים לי, להיות איתם שעות רבות, ולהיות קרובה אליהם. הלינה המשותפת והחוויות האישיות שלי מאורח החיים הקיבוצי, גרמו לי להשקיע הרבה חקירה, חשיבה והשקעה בנושא ההורות והובילה לרצון שלי להשתדל לתת לילדי הורות מותאמת וטובה . לשמחתי גם בן הזוג שלי חשב באופן דומה ושנינו השקענו רבות בילדים שלנו ובהורות .
כתבת ספר ביכורים מאוד ישראלי, אבל גם מאוד אחר. מדוע בחרת דווקא בסיפור הזה?
אני חושבת שלכל יוצר יש את הסיפור / השיר הראשון שחייב לצאת החוצה. שהוא הראשון. ושרק אחריו סיפורים אחרים יכולים לצאת החוצה. מבחינתי, "סיפור על יומן, חתולה וגעגוע" (כריכה – סוכנות לסופרים), זה הסיפור שלי. זו החוויה העמוקה שעיצבה את חיי ולכן כתבתי דווקא את הסיפור הזה. אני לא חושבת בעצם שהייתה לי ברירה אחרת.
ספרי מעט על החיבור והממשק שיש לספר הזה עם החיים שלך כילדה, ועם החיים של כל ילד או צעיר שאיבד אדם קרוב
כשאני חושבת על החיים שלי, עולה לי הדימוי של עוגת שכבות.
א. השכבה הראשונה זו המציאות החיים הקיבוצית שלתוכה נולדתי ובה חייתי עד שאבא שלי נהרג.
ב. לאחר, מכן קיימת השכבה של היתמות והשכול
בספר ניסיתי לתאר את שתי השכבות.
השכבה הראשונה– היא ההתמודדות שלי כילדה הגדלה בחינוך המשותף, שכלל לינה משותפת בקיבוץ. ובהיבט הזה הספר עוסק בקונפליקטים חברתיים בתוך קבוצת ילדים, ובקשיים שביחסים הבינאישיים שבין זהר לבנות גילה. הספר מתאר חוויות של דחיה חברתית, מצוקה וחוסר רגישות למצוקת היחיד. בתקופה שמתוארת בספר, ילדים שהו את מרבית שעות היום בבית הילדים, (כולל שעות השינה בלילה), ורק כ-4 שעות אחה"צ עם הוריהם.
השכבה השנייה – הספר מתאר סיטואציה שבה בפתאומיות עולם של ילדה מתהפך, והיא צריכה להסתגל במהירות לחיים אחרים, שכוללים היעדרות מוחלטת וסופית של אבא שלה, בעת שהמשפחה כולה עוברת משבר גדול ומנסה להתמודד עמו. האסון גם מעלה קונפליקטים ומתחים בין בני המשפחה המבוגרים, דבר שהוא קשה להבנה עבור ילדים.
נוסף, על ההעדר והחסר של האבא, גם הסביבה התומכת הראשונית של הילדה התערערה ונפגעה. לגדול בתנאים רגשיים כאלו זה אתגר גדול, אך גם הזדמנות לצמיחה ומציאת כוחות. והילדה שבסיפור, בלית ברירה חייבת לגייס את כל הכוחות שלה. את יכולותיה הקוגניטיביות, עולמה הרגשי, היצירתיות שלה, ואת כל הכלים שעומדים לרשותה כדי לשרוד את השבר הדרמטי הזה. אני מקווה שהספר מצליח להנכיח את הכוחות של גיבורת הסיפור, כמו גם את יכולתה להיעזר במבוגרים שסביבה.
מה קיווית שהספר הזה יהיה עבור מי שקורא בו? מה הדרך שאת מקווה שהוא יעשה בעולם עבור אנשים?
אני מקווה שכמו שהספרים שאני קראתי בילדותי ולאורך חיי, נתנו לי עידוד ונחמה, כך הספר הזה. הייתי רוצה שהוא יגיע למי שצריך אותו, ילדים ומבוגרים. שיקל מעט על הנפש של הילדים המתמודדים עם דברים דומים, וייתן חוויה של הזדהות ותקווה. ושעבור המבוגרים שיקראו את הספר, הקריאה בו תאפשר הצצה לנפש הילדים והבנה של מה הם עוברים בנסיבות של משבר וטראומה. ובנוסף, גם למבוגרים שחוו יתמות, שכול או קשיים אחרים, הספר גם יכול לדבר אל הילד הפנימי שבתוכם, ולהביא להבנה, השלמה והקלה. הלוואי.
ספרי מעט על אביך ועל זיכרונות הילדות שלך ממנו. מה הכי חסר לך בעקבות האובדן שלו?
אבא שלי חסר לי בהרבה היבטים שאת חלקם אכתוב כאן. אני מתגעגעת לאישיות שלו, לחיבוק שלו, למי שהוא היה, לקשר שהיה לי אתו, לאהבה אבהית שאינה תלויה בדבר. וגם להיבט של "אבא של אילת" שנלקח לי. העובדה שאין לי אבא מתבטאת בפועל בכך שלאורך שנים אין לי עזרה אבהית (רגשית וטכנית), הכל צריך לעשות לבד (אנחנו משפחה של נשים), או שצריך פעמים רבות לבקש עזרה מאנשים אחרים. בנוסף ,אין לי הגנה אבהית שזה עניין קונקרטי מאוד אבל גם עמוק מאוד. בנוסף, מותו של אבא שלי גרם לשונות גדולה ביני לבין ילדים אחרים, שונות שנוצרה מכך שאין לי אבא בזמן שלכולם (כמעט) יש. ה'אין –אבא' קשור גם לרגשות של בושה והסתרה. ודבר אחרון שאזכיר, הוא את המושג mirroring של הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט. כשאיבדתי את אבא שלי, איבדתי מראה גדולה וחשובה ומתפעלת, שהייתה נחוצה לי כדי לגדול, כדי להבין מי אני. דבר זה משפיע מאוד על הדימוי העצמי, ועל הדימוי העצמי הנשי, (בטח לבת מתבגרת שמאבדת אב).
בקשר לזיכרונות שלי ,אני זוכרת אבא אוהב וחם, שיש לו חוש הומור. היה לנו קשר בטוח וטוב, רק שבתקופת הילדות שלי הוא היה אדם מאוד עסוק. גם סדר היום הקיבוצי לא איפשר מספיק זמן משותף. בנוסף, במקצועו אבא שלי היה חקלאי וחוקר, הוא היה מאוד מחויב ומסור לעבודתו, והשקיע הרבה זמן בעבודתו בשדה, ובנוסף הוא גם עשה הרבה במילואים, כך שלא היו לי הרבה שעות אתו.
איך את חושבת שעיבוד השכול הזה של לוחמים, נתפס בקרב הדור השני? (הילדים של, ואולי אפילו הנכדים של)…
אני חושבת שעבור הילדים שלי, ובכלל ילדים של…(יתומים, יתומות, אחים ואחיות שכולים ועוד) השכול שחוו הקרובים להם ביותר, הוא חוויה מעצבת עבורם לכל החיים, חוויה שמשפיעה על הרבה היבטים בחיים שלהם. ההשפעה היא הרבה יותר עמוקה ממה שהיינו חושבים. וגם תמשיך לדעתי לדור הבא.
ספרי מעט על הדמות הראשית, ועל המסע הפרטי שהיא עוברת. בלי ספויילרים!
זהר היא ילדה רגישה וחכמה. היא נקלעת לסיטואציה רגשית בלתי אפשרית כשהעולם מתמוטט עליה, וכל האנשים במשפחתה הקרובה שיכולים לסייע מתמודדים בעצמם עם האסון שקרה. היא חייבת לגייס כוחות כדי לשרוד במציאות הרגשית החדשה. כל זה קורה בעוד המציאות החיצונית נשארת לכאורה ללא שינוי. חיי הקיבוץ ואורחותיו, סדר היום בבית הילדים, כל אלה נשארים ללא שינוי. מה שמגביר את המצוקה של זהר, היא העובדה שהיא מגיעה לטרגדיה בתקופה בה היא חווה קשיים חברתיים, בין השאר כיוון שמערך היחסים בין הבנות בכיתתה הוא סבוך ומורכב.
המסע שהיא עוברת: כולל התייצבות מול מפלצות פנימיות וחיצוניות.
זהר ,כמו הרבה ילדים במצבי אסון ומשבר מרגישה שאבא מת בגללה, בגלל שהייתה ילדה 'רעה', בגלל הקשיים שלה לישון בבית הילדים ועוד, ומשא האשמה הוא כבד. היא חייבת גם להמשיך ולהתמודד עם חברת הילדים, ולהסתגל למציאות משפחתית חדשה. כמו כן קיימת גם ההתמודדות שלה עם עולמה הפנימי והרגשי.
מה את חושבת שהמדינה שלנו צריכה ללמוד ולהציע היום, למשפחות שכולות, שהיא לא מציעה וכאשת מקצוע את מזהה שאולי זה חסר או שיכול לתרום?
אני חושבת שהכי חשוב זה להצמיד מטפל/ת, פסיכולוג/ית למשפחה שכולה, מישהו שיסתכל מקרוב על הילדים, ישאל שאלות, ויבין מקרוב מה הולך במשפחה, כי הרבה פעמים אלו דברים הסמויים מן העין.
איזה חלום לא הגשמת עדיין?
אני רוצה לכתוב עוד ספרים, ולחיות חיים של יצירה פעילה ויומיומית
הוספת תגובה