בפרשת השבוע, פרשת שמות, אומר המדרש כי בשל 3 דברים נגאלו ישראל ממצרים. אחד מהם הוא "שלא שינו את שמם". כעת יוצא לאור ספר חדש העוסק בזהות בדוייה של מנחם, הוא מני, הוא הרמן, הוא ארמונד, הוא ז'ראר דופון, ולבסוף הוא צבי למדן ...
תחילת קורותיו של הנער הנולד למשפחה יהודית דתית, בעקבות הגזרות הנאציות משפחתו נעלמת. בתחילה הוא מתגלגל בין בתי יתומים ובהמשך אל הכנסייה הנוצרית. בזכות אהבתו למוסיקה ויכולת השירה שלו כנער מקהלה בכנסייה ניצל מני לא אחת במצבים נואשים אך מעולם לא שכח את שמו.
הרקע לכתיבת הספר החדש "הנער שלא שכח את שמו" הוא מפגש מפתיע ואקראי בין המחבר, ישראל זר אביב עם צבי למדן שאותו פגש בארוחת שבת. וכך, לאחר שמיעת סיפורו המרתק ומציאת תמונה ישנה אחת שבה מופיעה גם אחותו של המחבר, יצא ישראל זר אביב למסע אל עומק הסיפור המורכב והמטלטל.
העלילה עוסקת בסיפורו של מני שנע בין תמימות של ילד רך לתעוזה של נער הממשיך לצעוד אל החופש גם כשרגליו פצועות וכואבות. הוא לומד את התפילות הנוצריות כדי לטשטש את זהותו היהודית. מוכר סחורה גנובה ובתמורה קונה מזון, גם כשהוא יודע שייענש על כך. בזהות בדויה, כבנו של שבוי מלחמה, הוא נעשה חביבו של קצין אס אס שמרעיף עליו שפע מתנות. תלאותיו של הנער מביאות לחווה השייכת למשפחה פרימיטיבית. שם הוא מתיידד עם הפרה מומו אותה הוא רועה ולה בלבד הוא מגלה את כל סודות זהותו.
.
הסיפור נפתח ברקמת אהבתם של מני ונלי היפה מקונסטנטין שבאלג’יריה, חוזר לאחור, ומתוודע למסכת חייו המרתקת של מני, עד הגיעו למפגש המחודש עם נלי אהובתו. ואז, תחת חופת הכלולות, ברגע שאמור היה להיות המאושר בחייו, מתעמת מני עם עברו. הוא בורח מפניו אך זה משיג אותו. “כל כך הרבה רוחות מלוות אותי” מעיד מני, ואכן, דומה שהוא אף פעם לא לבדו. בכל צעד מלווים אותו בני משפחתו האהובים, בתחילה בגופם ובהמשך בנשמותיהם.
המחבר, ישראל זר־אביב, עורך דין במקצועו. הוא נולד בישראל בשנת 1951 למשפחה שעלתה לארץ מקונסטנטין שבאלג’יריה בשלהי מלחמת העצמאות. אוהב אדם אשר אוזנו כרויה לסיפורים של אחרים. זהו ספר הפרוזה הראשון של זר־אביב.
הוצאת ניב, לרכישת הספר- 0526644428
מאת: משה ניסנבוים
שָׁלוֹם לְךָ, מַר זֵר-אָבִיב. אֲנִי עֲדַיִן נָתוּן תַּחַת הָרֹשֶׁם שֶׁל "הַנַּעַר שֶׁלֹּא שָׁכַח אֶת שְׁמוֹ". אֵיזוֹ מַצֵּבָה חָיָה-מַמָּשׁ הֶעְמַדְתָּ לְזִכְרוֹ וּלְזֵכֶר כָּל מִי שֶׁסָּבְלוּ מֵאֵימֵי הַשּׁוֹאָה. דַּוְקָא הָאִפּוּק, אִי-הַהִתְלַהֲמוּת שֶׁבַּסֵּפֶר, מַעֲצִימִים אֶת הַזְּוָעָה מִצַּד אֶחָד, וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי הִתְפַּעֲלוּת מִכּוֹחוֹת יֵצֶר הַחַיִּים שֶׁל בֶּן-אֱנוֹשׁ וּמַאֲבָקוֹ
יִישַׁר כּוֹחֲךָ!
לֹא הִתְאַפַּקְתִּי וַאֲנִי שׁוֹלֵחַ אֵלֶיךָ תְּגוּבַת הִתְרַשְּׁמוּת פַּעַם שְׁנִיָּה.
דָּן כָּנֶר