המחזה, המבוסס על פרשיית האונס באיה נאפה, מציג את סיפורה של לדה צעירה המגיעה לחופשה באי נופש דמיוני בשם לאפיס. מה שמתחיל כבילוי תמים הופך במהירות לטרגדיה מזעזעת, כשהיא נופלת קורבן לאונס קבוצתי על ידי חברי נבחרת ספורט קובו. הבימוי המדויק מצליח להעביר מסר חד וברור: לבוש חושפני או שתיית אלכוהול אינם מהווים הזמנה או הצדקה לאלימות מינית. השחקנית המגלמת את לדה (לימור חדריה) מצליחה לשקף את התמימות הראשונית של דמותה ואת השבר העמוק שהיא חווה, כשהיא הופכת מקורבן לנאשמת.
>>> חבריי המקסימים שלא שכחו אותי לרגע
המחזה חושף באופן נוקב כיצד אינטרסים פוליטיים וכלכליים משחקים תפקיד מכריע בעיוות הצדק. הצופים נחשפים למערכת מושחתת שבה כוח, הון ושלטון גוברים על האמת והצדק, והופכים את הקורבן למואשמת. הסצנות החזקות והמהדהדות מציגות מציאות כואבת שבה נערה צעירה, שיצאה לחופשה תמימה, מוצאת את עצמה במערבולת של שקרים, האשמות והשפלה. העובדה שהמחזה מבוסס על אירועים אמיתיים מוסיפה רובד נוסף של כאב וזעזוע לחוויה התיאטרלית.
ההצגה מצליחה להעלות על פני השטח את הבעיה המושרשת של "תרבות האונס" ואת האופן שבו החברה ממשיכה להאשים את הקורבנות. היא מהווה מראה כואבת לחברה שבה, גם במאה ה-21, נשים עדיין נאבקות על הזכות הבסיסית להיות מוגנות ומאמינות. זוהי הצגה חשובה שמעוררת דיון נוקב על אלימות מינית, צדק חברתי, ועל האחריות הקולקטיבית שלנו כחברה למגר תופעות אלו. היא משאירה את הצופים עם תחושה קשה של אי-נוחות, אך גם עם הבנה עמוקה של הצורך הדחוף בשינוי חברתי.
מחזה מקורי מאת: יוספה אבן שושן ודליה שימקו – אנסמבל אספמיה בשת"פ עם תיאטרון הבימה
הוספת תגובה