בזמנים הקשים האלו אנו רוצים לתת כמה קווים מנחים לאיך אפשר לעזור לנערים ונערות שחבריהם או בני משפחתם "נרצחו" במתקפת האכזרית שבוצע ע"י החמאס. הדבר הראשון והכי חשוב. הכאב הוא עצום. לא נוכל להפסיק אותו המטרה שלנו היא לחיות אתו ולהמשיך לעשות יחד עם הכאב דברים טובים בעולם.
הקווים המנחים לשיחה עם ילדים מגיל חמש ומעלה:
1. כדי לבשר את הבשורה המרה רצוי למצוא מקום רגוע ושקט (למשל לא מול הטלוויזיה הדולקת).
2. רצוי שמי שמדבר עם הילדים יהיו ההורים או משהו ממש קרוב שהילד סומך עליו.
3. אולי הילדים כבר יודעים אז שווה לברר אם הם שמעו על… ואם לא אז להגיד לילד/ה שיש משהו מאוד עצוב. שבמסיבה (בטח כבר כל הילדים יודעים מזה). נהרגה גם אחות של… או בלחימה נהרג ה…
4. לחכות רגע לשים לב לתגובה. לתת זמן. לנשום!!!
5. לשתף בכמה שאנחנו ההורים עצובים. כי אין טעם להסתיר את הרגשות שלנו אבל רצוי לא לעשות דרמה.
6. להגיד לילדים שאנחנו בשבילם פה. להיות זמינים כמה שאפשר.
7. לענות על שאלות אם עולות. אבל לא לשתף בפרטים גרפיים. גם אם עולות שאלות סקרניות זה עושה פוסט-טראומה. על אלו שאין לנו תשובות להיות כנים ולהגיד שלא יודעים.
8. לדעת שאין תגובות נכונות או לא נכונות. אנחנו במצב לא שפוי לחלוטין ולהיות לא הגיוני זה נורמאלי.
9. לקחת בחשבון שיכול להיות שלא תהיה תגובה מיד אלא תגובה מאוחרת אחרי כמה שעות או ימים. הכל בסדר. כל אחד בדרך שלו.
10. לקחת בחשבון שיכולה להיות תגובה שנראית לא קשורה כמו עצבים או הסתגרות או חזרה למשחק או ניתוק או צחוק או גם וגם ולדעת שזה קשור בהחלט למצב ולבשורה.
11. אשמה/חרטה/בושה – הן תגובות טבעיות חשוב להגיד שזה לא באשמתם.
12. לקחת בחשבון שמגיל 12 בערך, ההורים לא תמיד יהיו הכתובת, אבל חברים כן וזה מצוין.
13. בכל זאת התעניינו אפשר ליזום מפגש כמו ארוחה משפחתית משותפת כדי להיות ביחד. זה מה שיש לנו הכי חזק היום.
14. אם הילד לא מצליח לחזור למשחק או לחייו הרגילים אפשר גם לדבר עם הילד על דברים שעושים לו טוב. לבדוק מה אפשר לעשות ולבחור פעילות אחת נעימה וחיובית.
15. אם נראה להורים שהתגובה מאוד חריגה לפנות לעזרה.
השתתפות בלוויה ובשבעה
לשאול האם רוצים. לתת לשתף בהתלבטות בלי ללחוץ לשום כיוון תנו לילד להחליט. גם אם לא תעשו הכל לפי ה״ספר״ זה בסדר גם אנחנו ההורים באותה הסירה – מנווטים כמיטב היכולת בתוך המצב הלא שפוי הזה. משלא נצטרך להשתמש בהדרכה הזאת יותר מדי. לימים טובים ובשורות טובות.
מאת תמי דולב פסיכולוגית קלינית עם התמחות בחרדה וטראומה
הוספת תגובה