התוצאה הייתה מה שזכה לכינוי בשנות השישים – "תיאטרון האבסורד". התיאטרון הזה, ייצר מצגים של קיום אנושי בצורתו הנמוכה ביותר, כזו העוסקת באדם המתפלש בקיאו וניצב חסר אונים בתחתוניו הבלויים וגופייתו המיוזעת, ובעיקר העמידה במרכז הבמה את האדם, כל אדם המתכחש לעובדת היותו בשר ודם ובעיקר היות בן תמותה חסר חשיבות.
"המלך עומד למות", מייצג בדיוק את הזרם ההיסטורי הזה בתיאטרון ובספרות – בסצינות החוזרות על עצמן, בשיחות ודיאלוגים ומונולוגים רפטטיביים עד זרא, לעתים מלמולים חסרי פשר, לעתים התנהגות שאינה תואמת את גילו המתקדם של האדם המדבר כילד, ואולם העוצמה הטראגית הנה כי במרכז לא ניצב השכן ממול, אלא המלך – זה אשר היה כל יכול, וכעת הוא מסרב להכיר בכך שהממלכה מתפרקת, הצבא התפזר, והוא, המלך אשר קיומו ושליטתו נדמו כנצח שלעולם לא יסתיים, עומד למות מוות נעדר כל כבוד.
לא ניתן היה שלא לחוש כי התרגום בידי תום חודורוב ועירד רובינשטיין שגם ביים את ההצגה, הכיל קריצות לא מעטות לאקטואליה הישראלית של השנה האחרונה וההשוואה להנהגה הישראלית המתבצרת בארמון השלטון שם בבלפור, היא מושא האלגוריה. ואולי, רוח הזמן, ה ZEITGEIST מלמדת כי מה שהיה הוא שיהיה, וכי דיקטטורות ומושלים המוצאים עצמם זמן רב מדי על כס השלטון, הופכים שנואים ומנותקים מחלקים מהותיים של העם וככאלה תמיד ייצרו סאטירות וטרגדיות.
יונסקו, בקט, ווילדר, וכן אלבר קאמי וסארטר, הבינו משהו לעניין טבעו של האדם, לעניין אופן קיומו, והספרות והמחזות שהפיקו, הם אכן על זמניים, והעובדה כי המציאות מתכתבת ביתר אינטנסיביות עם המחזות והספרות הללו, היא רק שאלה של זמן בעל מאפיינים קיצוניים יותר.
"המלך עומד למות", של יונסקו, אדם שחווה מלחמות עולם ודיקטטורות ובעיקר טבע מבלי משים את המונח "להתקרנף", כלומר להפוך לבשר מבשרו של הניוון והיעדר הביקורת והבקרה, נוכח מחזהו "הקרנפים" הוא אכן מייצג של סוגת תיאטרון "אונגארד" מחוץ למחנה המקובל, כפי שהתלונן יונסקו עצמו, כי האשימו אותו כי נטש את צו האופנה וחדל מלכתוב אוונגארד, וזאת מששב לכתוב מחזות "קונבנציונליים" ונהירים יותר.
אבל תיאטרון האבסורד הזה, היה בבחינת ניסוי היסטורי אשר ממרחק השנים, עשוי מעט לעייף ולתת תחושה של חזרה מתישה, סיזיפית, [ואכן סיזיפוס המנסה שוב ושוב לגלגל את הסלע אל ראש ההר ללא ליאות ומטרה הייתה מושא כתיבתו של יונסקו]. אבל אם מביטים בסוגה הזו בפרספקטיבה ההיסטורית ומבינים כי החזרה הבלתי נלאית, הסיזיפית היא כלי ביטוי של המחזות ההם, שלאחר מלחמת העולם, אפשר להתרווח, ולהביט במשחק הנפלא של רמי ברוך המשחק בצורה פנטסטית את דמותו מעוררת הרחמים של המלך ברנז'ה, של קרן מור המשחקת את אשתו המבוגרת הראשונה, ושל נטע גרטי המשחקת את אשתו הצעירה, של מיכה סלקטור המשחק את הרופא, את איה גרניט שבא המשחקת את דמותה של ז'ולייט המשרתת העגומה, ואת מתן און ימי המשחק בוירטואוזיות נפלאה את חייל חיל המשמר המלכותי.
בקיצור, הצגה שחייבים לראות. כזו שמהדהדת בנו שעות וימים לאחר שצפינו בה.
מאת אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
הוספת תגובה