אבל ספר אחד עורר הדים באופן מיוחד, "ילד מקולקל". הספר, שמגולל סיפור חייו של נער שחש אבוד ועובר מסע חיים חיצוני ופנימי בשיתוף עם הפסיכולוג שמלווה אותו – התפתח לכדי הרצאת השראה (ובהמשך גם מופע מוזיקאלי) שאותו מעביר דרור בבתי ספר תיכוניים, בפני הורים ואנשי חינוך, בפני אנשי מקצוע מעולמות הנפש, ולא רק. לאחרונה ראה אור ספר רביעי במספר, "פועם", כשהפעם – הגיבור הוא גבר בשלהי שנות ה50 לחייו, שמתמודד עם מצבי חיים שונים לגמרי
ספר קצת על עצמך ועל הבית שבו גדלת – איך הבית והילדות עיצבו אותך להיות האדם שאתה היום?
"גדלתי בחדרה. בשכונה ישנה שבה בתים קטנים עם גינות ושדות, והקירבה הפיזית העצומה אל הים הייתה ממש עניין של כמה צעדים מהבית. עד היום הים הזה הוא מגדלור לחיים שלי. עד היום אני צורך מרחבים, תר אחרי שדות ופרדסים, הצורך לחופש ולמרחבים טמון בנפשי. אני משוגע על ים גם קיץ וחורף ורק מי שגדל ליד הים יכול להבין את המשמעות של ריח, צבע וטעם הים עבורו. אני כותב עליו, אני חי אותו ואני נושם את ריחו. כמו השכונה שמהווה חלק משמעותי ממי שאנחנו ילדי השכונות של פעם השפה, האוכל, והרצון להיות מוקף באנשים, ואולי גם החיפוש והכמיהה אחרי החופש הזה. ועד היום המרחב והים הם חלק פועם ממני וכך עוצבה נפשי ורוחי".
מה משך אותך למסלול כתיבה, בסופו של דבר?
"אחרי הצבא הסתובבתי בעולם ובתל אביב, עבדתי כברמן ומלצר עד שבגיל 28 התחלתי לעבוד בחברה ליבוא שקיות נייר. ומשם התגלגלתי לעולם הפרסום. עבדתי כפרסומאי, כאסטרטג וקופירייטר במשרדים שונים עד שהקמתי משרד יעוץ אסטרטגי שבו הייתי שותף בכיר. תוך כדי העבודה האינטנסיבית כתבתי טקסטים למגירה. לפני שנים השתתפתי בסדנת כתיבה אצל גיל הראבן שמאד תמכה בכתיבתי והגדירה אותי כבר אז, כ-סופר. התחלתי לכתוב הגיגים ומחשבות שהתפרסמו בבלוגים ברחבי הרשת, ומשם נבט הספר הראשון שלי – "חוצה". כתבתי כ"כ הרבה, עד שיום אחד ישבתי מול המחשב וגיליתי שיש לי קובץ נכבד ביד. משם התגלגלתי לעורכת שליוותה אותי, ואז להוצאה לאור. היום אני סופר שבאמתחתו כבר ארבעה ספרים. "חוצה", "ילד מקולקל", "אין לי מספיק מילים בגוף" ו"פועם". ספרי נוגעים בישראליות ומעבירים את הקונפליקט הפנימי והרגשי של הגיבורים שהם שייכים לכאן, ולעכשיו".
מה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לך בחיים, ולמה דווקא היא המשמעותית?
"נשארתי כיתה בתיכון, ואחר כך נזרקתי ממספר בתי הספר מה שהשפיע מאוד על המשך חיי כנער וכאדם בוגר. הלימודים אולי הם רק חלק ממכלול ההתבגרות, אבל זה שורט חזק בנפש. השאלה היא – איך אתה חי עם חוסר ההצלחה הרגעי בהשלמה והופך את הכישלונות למנוף צמיחה כך שעדיין העולם מחכה לך. אני מספר בהרצאה שלי על המושג "ילד מקולקל". הייתי ילד מקולקל ואני עדיין כזה אבל הנה הצלחתי להיות גם סופר וגם מנכ"ל וגם איש משפחה ואני עוד הרבה דברים נוספים. המסר העיקרי שחשוב לי להעביר לאנשי החינוך הוא האופן שבו ניתן לזהות את הנערים האלה, כמו שאני הייתי בזמנו, שהייאוש הפנימי משתלט עליהם ואיך אפשר לאסוף אותם מחדש, להאמין בהם ואולי להתוות להם דרך חדשה שנכונה עבורם. בהחלט אירוע מכונן שמלווה את חיי".
מה מניע אותך להרגיש רלוונטי ומשמעותי עבור אחרים, בחיי היום יום שלך?
"להיות נוכח באמת. עם כל התשוקה בחיי היום יום. נוכח למשפחה, לחברים ולעולם. אני מנסה להיות חבר טוב, הורה קרוב והכי אני משתדל להיות אמיתי ולהבין שהחיים זו תנועה גדולה ושכדאי למצות אותם בצורה הטובה ביותר".
איזה ויתורים עשית בחיים בכדי לצמוח באופן אישי?
"אני חושב שוויתרתי על הרצון להתקיים בתחרות כלכלית. אני מעדיף להיות מחובר למילים שלי. לעבוד בגבולות הסביר ולהשתכר בהתאם. להקפיד על החופש שלי ועל כך שהזמן החופשי שלי הוא יקר עד מאד".
מה מעורר בך פחד?
"אני חושב שכל איום או חשש הקשור למשפחה שלי והחברים מעורר בי את הרצון לשמור עליהם קרוב אליי. הפחד הקמאי הזה של להיות חסר אונים מפחיד אותי. כמו כן כמו שכתוב ב"פועם", החשש מההתבגרות. ההורים המזדקנים. מעגל החיים שמתגלגל עד שהוא נוגע בך".
בשעות הפנאי, מה אתה אוהב לעשות?
"מת על זמן פנאי. אני מתופף טאיקו שזה תיפוף על תופי ענק. רץ למרחקים. משוגע על מטקות. קורא המון. חברים זה קיום עמוק וקרוב. לפעמים אני חושב שיש כמה דרורים בעולם".
כתבת ספר מאוד כל-ישראלי, אבל גם מאוד אישי. מדוע בחרת דווקא בסיפור הזה?
"כל הספרים שלי אישיים מאוד. את "פועם" כתבתי במשך שנתיים וחצי. הספר מספר על גבר שסובל מחוסר אוויר בגופו ואי יכולת לנשום היטב. אני מספר על החזרה הביתה, התעמתות עם העבר וההשלמה עם הגיל. ספר שאני מאוד מתרגש ממנו. כתבתי אותו בתשוקה גדולה ואני מרגיש שהוא נבע מתוכי כמים חיים. זה בער בעצמותיי וחיי בתוכי כמו עובר. כנראה שאני כותב חלקים ממני והספר הזה מספר על הפחדים הגדולים שלי מפני חוסר אוויר ומפני אובדן"
פרט איך הדמויות והעלילה מתחברות לסיפור חייך האישי.
"אודי, החבר של רונן גיבור הספר, נהרג בלבנון והוא כמעט אמיתי. הוא היה חלק מהילדות שלי ונהרג ובאמת. לא הייתי בלוויה שלו כי שירתתי בלבנון ולא הודיעו לי. זה חור בלב. וכמו תמיד – תכנים נוספים שמופיעים בספר הזה הם הים, השכונה, המוזיקה והמרחבים הם חלק מהספרים ומהחיים שלי".
ספר לנו מעט על האיזון שבין הנפש והחומר, הכתיבה והיום יום ואיך הם באים לידי ביטוי בכתיבה שלך?
"לדעתי, כמעט בלתי אפשרי לכתוב ללא איזון פנימי. כתיבה היא מסחטה. כותב חייב מרחב המאזן אותו. אני סופר המושפע מאירועים בחיים וכותב לא מעט מהחיים האלה. אני כותב בשעות מוקדמות בבוקר כי שם אני הכי נוכח עם המילים שלי. צורך מוזיקה באוזניים כאיזון מרפא תוך כדי הכתיבה. וכן, אני עובד קשה יום שלם – דבר שמשפיע מהותית על עולם הכתיבה שלי".
בחרת לכתוב בספר על יחסים בן לאב, באופן כללי. מדוע זה הכיוון שמוביל את הסיפור?
"הוריי מתבגרים ומעגל החיים קורה לכולנו, לא ניתן להתעלם ממנו. אבא שלי ואני זה סיפור חיים של אהבה גדולה אבל גם מרחבים לא קטנים שנפערו ביננו. אני מנסה לפרק את זה לגורמים, והמסע הזה הוא בין הגיבור, רונן, לאביו. וזה מסע של רבים מאיתנו".
מה קיווית שהספר הזה יהיה עבור מי שקורא בו? מה הדרך שאת מקווה שהוא יעשה בעולם עבור אנשים?
"כל סופר רוצה שהכתבים שלו יגעו בקוראים. ואני, כמו כל סופר, בהחלט רוצה בזאת. אני מקווה שהספר ידבר עמוק ויגע בלבבות הקוראים ויאיר אלומות של אור. הספר נועד להיכתב לעולם ולא משנה מי כתב אותו. לספר יש מסע בעולם".
ספר מעט על ההתנסות שלך בהוצאת ספר בהוצאה עצמית.
"אני מוציא את כל הספרים שלי לבד. מזמן שחררתי את עצמי מכבלי הוצאות ספרים. אני מאמין בליאורה פרידן, המנהלת המדהימה של "כריכה – סוכנות לסופרים", שמפיקה לי את כל ספריי. אני עובד מול העורכים הטובים ביותר שיש, ואני אדון לזמני ולרגעי הספר שלי. חוויה מומלצת בהחלט".
איזה חלום עדיין לא הגשמת?
"אוף, יש לי ים חלומות. נסיעה לאפריקה. לגור מול הים. להיות אלוף העולם במטקות. להרגיש את העולם פועם לי בידיים ובלב. איש חולם אני".
את הספר "פועם", אפשר להשיג באתר המחבר, דרור שגב
https://www.drorsegev.com/%D7%A4%D7%95%D7%A2%D7%9D
הוספת תגובה