"מיום שנולדתי, ואפילו לפני כן, אני מסתובבת עם אות קין של 'לא תשרוד' על המצח'. ההורים שלי גליה ויעקב לא הצליחו להרות. הם עברו בדיקות, טיפולים וכל מה שצריך, אבל לא מצאו בעיה. אמרו לאימא שלי שזה כנראה סטרס ושהיא צריכה להירגע, וכך אחרי 15 שנה היא נכנסה להריון. באחת הבדיקות גילו שלעובר, כלומר לי, יש מום בלב ואמרו לה לעשות הפלה בחודש השלישי של ההיריון. היא התחרטה ברגע האחרון ולמרות שהרופאים הזהירו אותה שלא אשרוד ושהיא תלד ולד מת, היא התעקשה על המשך ההיריון. הלידה התחילה בירידת מים בשתיים בצהריים והסתיימה בלידתי, תינוקת חיה לגמרי, בשעה עשר בלילה. הייתי באינקובטור ולא ציפו שאשרוד. אפילו אמרו לאימא שלי לא להיקשר אליי".
כך אומרת הסופרת מוריה בוקובזה, בת 29 מקריית אונו, שמום הלב שלה נחשב לנדיר: במקום שני חדרים ושתי עליות שמתפקדים, אצלה עובד רק החדר השמאלי של הלב. בעקבות מצבה הרפואי היא עברה ארבעה ניתוחים: הראשון – גלאן בגיל 11 חודשים, שאמור היה להחזיק עד שהיא תגדל מספיק בשביל הניתוח הבא הנקרא פונטאן. "אמרו להוריי שלא אשרוד להגיע אליו, ואז הגיע הפונטאן, ניתוח שעוברים בדרך כלל מגיל שנתיים עד ארבע, אבל אצלי חיכו עד סוף גיל חמש. זה ניתוח מעקפים. לקחו עורק קטן מהרגל שלי והשתמשו בו כדי לעקוף את יתר החדרים בלב, כך שהחדר השמאלי עושה למעשה את כל העבודה. לא ציפו שאדרוד גם את הניתוח הזה. למזלי, אני לא זוכרת הרבה מבית החולים, אבל זוכרת בהחלט את הימים שלפני הניתוח. הניתוח הצליח, אבל כמה שעות אחרי שהסתיים שוב העבירו אותי לחדר הניתוח ועשו עוד מעקף. הפעם הכל הלך חלק, אבל מישהו שכח סיכה איפשהו בעורק הראשי שלי ולכן שוב הוכנסתי לחדר הניתוח".
בימים אלו היא הוציאה לאור את ספרה "ארמון השוקולד של בוביק העכברון" (גלילי הוצאה לאור). מדובר בסיפור הרפתקה משעשע ושובה לב על עכברון שמקבל ליום הולדתו מתנה מפתיעה – ארמון משוקולד. לאחרונה התקיים אירוע השקה חגיגי לספרה בספרייה העירונית קריית אונו בהשתתפות ילדים והוריהם, שאותו הנחתה המשוררת, הסופרת והעורכת ציפי שחרור.
ספרה הקודם של מוריה הוא "הסוד המתוק של יעלי" (צמרת הוצאה לאור) – סיפורה של ילדה המתמודדת עם סוכרת נעורים, שנכתב בעקבות ילדה מקסימה שהיא מכירה ובגיל שנתיים גילו לה סוכרת נעורים. "רציתי למצוא לה ספר על הנושא שיעזור לה, אבל ציפי שחרור, המשוררת והסופרת, לא הכירה ספר כזה ואמרה לי: 'אין? אז תכתבי את'. השאלות שהילדים שואלים את יעלי דומות לשאלות ששאלו אותי על המום שלי, רק שאצלי אף גננת ואף מורה לא תיווכה את הנושא לשאר הילדים. אני מקווה שגננות ומורות שיקראו את הספר יבינו כמה חשוב להסביר לילדים על השוני של ילד שסובל מבעיה רפואית כלשהי – ולא רק סוכרת, כדי להסביר לו ולאחרים שלמעשה הוא בדיוק כמו כולם, רק שיש כמה דברים שאסור לו לעשות. כולי תקווה ששיחות כאלה יעזרו לילד, שגם ככה סובל, לא להיות מבודד מהחברה בשל בעיה רפואית שאין לו יכולת לשלוט עליה".
במשך שנים חיה מוריה עם הוריה יעקב וגליה בבניין רכבת בשכונה קטנה בקריית אונו, שאחרי פרויקט פינוי ובינוי הפכה לשכונה יפיפייה עם בניינים גבוהים שבאחד מהם מתגוררת כיום משפחתה של מוריה. "תמיד יישארו לי הזיכרונות מהפשטות ומהחיים שהיו לנו אז ומהחתולים שאיתם גדלתי. אנחנו, הילדים, הפכנו את השכונה לבית מחסה לחתולים. היו לנו חתולים בכל הצבעים ובכל הגילים. תמיד אהבתי בעלי חיים, אבל ההורים שלי לא הסכימו לגדל חיה בבית והחתולים היו התרפיה שלי".
היא אהבה ללמוד אבל פחות לזכור בעל פה חומר למבחנים, רצתה לדעת כמה שיותר אך בית הספר לא סיפק לה את הצורך הזה. מהרגע שלמדה לקרוא ולכתוב כמו שצריך, בערך מסוף כיתה ב', החלה לכתוב סיפורים. בגלל המום בלב היא נעדרה פעמים רבות מבית הספר, "ולכן רוב זיכרונות הילדות שלי הם מהבית, מחברות הילדות שלי ומהחתולים בשכונה. אני זוכרת ששנאתי בעיקר שיעורי אומנות. כבר בחטיבה היו לי טקסטים אפלים שהייתי מאוד גאה בהם, אבל המורה לא קיבלה את זה. לא למדנו הרבה ספרות בבית הספר בשל הצורך להתמקד במקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית, וזה מאוד הפריע לי. באמצע כיתה י"א פרשתי מהלימודים, אמנם בשל סיבות רפואיות, אבל כנראה שבית הספר באמת לא התאים לי. עובדה שאחרי שפרשתי מלימודים, למדתי אנגלית יותר משלמדתי אי פעם בבית הספר".
תקופת הקורונה הייתה פורה ויצירתית מאוד עבורה, וכיום היא כותבת ספרים חדשים שייצאו לאור בעתיד הקרוב. "לא הפריעו לי הסגרים וההגבלות כי הרי אני רגילה לכך. המום שלי הוא למעשה נכות שקופה, ורק בקורונה הרגשתי שאנשים התחילו להבין שאי אפשר לראות כל נכות, בעיה או מחלה. בתקופת הקורונה לא הייתי צריכה להסביר את עצמי לאף אחד, לא להתנצל על המקצוע שבחרתי, לא על כך שאני עובדת מהבית ולא על כך שאני כותבת בבית קפה או על ספסל בפארק. זה היה הזמן שלי לפרוח, כי את העבודה שלי אפשר לעשות מהבית, וזה יתרון שהיה לי על פני אנשים בריאים. אז כתבתי הרבה ספרי ילדים, לכתוב את הספר השני בטרילוגיית 'בני החיים' (טרילוגיית פנטזיה אורבנית למבוגרים אך ידידותי לנוער) ואאוטליין לספר השלישי באותה הטרילוגיה. דרך אגב, בספר הראשון בטרילוגיה עוברת אחת הדמויות סוג של ניתוח לב ו'זוכה' בצלקת כמו שלי. פשוט הייתי צריכה שהדמות תהפוך לרק חצי אנושית ולקחתי השראה מעצמי".
מאת: יהורם גלילי
הוספת תגובה