אבל באפריל 67, יצא גם אלבום שהביא לכאן את אמריקה, שהחלה אט אט להחליף את עולם הערכים הישראלי, מן הרוסי והצרפתי אל עבר האומה הנוצצת, החוגגת, זו שתכבוש את החלל ותותיר את העולם הישן מאחוריה, בשנה הזו, מתאספים אריק [איינשטיין], שמוליק [קראוס] וג'וזי [כ"ץ] בדירה תל-אביבית, כשהם מחפשים שם לאלבום החדש ה"אמריקאי" והפרוע הזה שלהם, במושגי הימים ההם. מספרים שאז בדיוק נכנס אורי זוהר לבית, מביט מן המרפסת בבית אל-על החדש שברחוב בן יהודה, שבשנים ההן היה אחד מן הבניינים הגבוהים בתל אביב, 13 קומות… כן כן.. הבניין החזיק בשיא הגובה בתל אביב, עד ששכנו, מגדל שלום, שקם על חורבות ההיסטוריה התל אביבית, מחק גם את הגימנסיה הרצליה וגם מחק בגובהו את השיא של בית אל על. אבל מכל הסיפור ההיסטורי הזה, נותרו עיניו של זוהר מהופנטות על שלושה אורות בחלונות של מגדל בית אל על – "החלונות הגבוהים", הוא פסק. כך יקראו לכם.
>>> מסעדת פטרה אשדוד – כבוד גיאורגי עם חוצפה ישראלית
בסוף חורף 2024, מצאתי עצמי ניצב באולם הגדול במוזיאון החדש לעבודותיו של האמן יעקב אגם. העבודות המוכרות שלו, כידוע הן עבודות צבע פסיכודליות, כאלה שנראות כמו טריפ של סמי הזיה מהסוג הצבעוני שלא עומד במקום. אין כמו ערב מחווה לחלונות הגבוהים וחיבור לאגם. מחווה לשנות השישים במיטבן.
המופע נפתח בעבודת מחול של חברי להקת ענבל בכוריאוגרפיה נהדרת של מור שני, כזו שמפלרטטת עם ריקודי שנות השישים התזזיתיות. המופע נפתח ברחבה שמחוץ לאולם המופעים, מתחת לעבודותיו של אגם, והתרחשה על רקע צלילי המוסיקה של "הנביא יחזקאל", על מסריו החתרניים, שלא היו עוברים היום בשום תחנת שידור, ליבראלית ככל שתהיה ["הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא"].
בהמשך הוצגו עבודות פסיכודליות ומרהיבות של אמן הווידאו יוסף משיח, לצלילי הקטעים המוכרים מן האלבום. השחקנית נטע שפיגלמן בדמות הבובה זהבה שהייתה על טריפים סיפקה מופע פרינג' ברוח האוונגארד של שנות השישים, הילדה עלמה אלמקייס ריגשה במופע מחול שלא יכול היה להתעלם מקורבנות השבעה באוקטובר.
אבל לבסוף, הקהל נותר משתאה לנוכח מיצגי אופנה משכרי חושים של הדוגמנים הכריזמטיים של הגברת הראשונה של הדוגמנות הישראלית, סמדר גנזי, שהלבישה את דוגמני ה ProAging Models הלא צעירים בבגדים אותנטיים מן התקופה. אי אפשר היה להוריד את העיניים. אבל לפתע בקע קול בחשיכה מן האוב – היה זה קולו של האמן הפעיל הכמעט אחרון בן התקופה ההיא, ותבדל לחיים ג'וזי כץ. הזרקורים הופנו לאלי מגן, הקונטרבסיסט המיתולוגי, ששר סולו לצד הקונטרבס שלו, מן המרפסת שבחלל אולם המופעים. מגן החליף את אריק איינשטיין בהרכב ולצד שיריו וביצועיו חבש את ספסל נגני הקונטרבס בתזמורת הפילהרמונית עד שפרש ממנה לפני שנים אחדות.
בערב של סוף מרץ 24, הוא היה זקן השבט. וככזה, שירתו הבהירה והמדויקת לצד נגינת הבס העיקש שלו, הייתה התגלות – כאותו דאוס אקס מאקינה – האל בטרגדיה היוונית המורד למרכז הבמה מנותק מכל הקשר לוגי והיסטורי. ביצועו של מגן ל"זמר נוגה", או כפי שהוא ידוע במילות הפתיחה לשירה העגום של המשוררת רחל – "התשמע קולי", היה מצמרר. הטקסט הזועק יחד עם הביצוע המאופק, הנחיתו את הקהל באחת, מן הסיקסטיז הסוערות, לישראל של אחרי השבעה באוקטובר.
המופע הזה הוא מופע חד פעמי, אבל אם המופע הזה ישוב, אתם חייבים, אבל ממש חייבים, לראות ולשמוע.
מאת אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן" [בקישורית https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222/], ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
הוספת תגובה