אבל לעיר הזו שנדמית להיות עיר ישראלית אולטימטיבית, נטולת עבר ונשמה, יש, כך מסתבר, עבר לא פחות ממרתק. העיר הזו שהיא כבר בת יותר ממאה שנה, נוסדה בשנת 1920 כשכונת “בית וגן” על החולות מדרום לשכנתה הגדולה יפו, בנתיב מעבר שיירות גמלים מעזה וקהיר, ועד לצפון המזרח התיכון. מלחמת העצמאות, טרפה את הקלפים, וכיבושה של יפו וסיפוחה לתל-אביב, ובעיקר הצורך ליישב כמיליון וחצי עולים בזמן קצר, שינתה את הפניה של השכונה הקטנה והיא הפכה לעיר המטרופולין הדרומית של גוש דן, לפני שראשון לציון תיקח את התפקיד הזה גם בחלקו הדרום מערבי של המרחב. אבל המשמעות הייתה שהעיר הצעירה, הפכה לכר פורה לניסויים ארכיטקטוניים. מגמה שהחלה כבניית שיכוני עובדים בעבור העידית של המפעל הציוני – הפועל העברי, המשיכה בבניה מאסיבית ושימושית משכונת אסבסטונים שהוקמו בזריזות, ועד למיזמים שאפתניים של בניה בבטון חשוף כמיטב הסגנון הברוטאליסטי שאפיין את שני עשורי המדינה הראשונים, בסגנונו של האדריכל הנודע לה-קורבוזייה, בקווים ישרים וזוויות של אסתטיקה מודרניסטית, כזו שנבעה מתוך תפישת עולם של שוויון מעמדי, ורוח לאומית דמוקרטית.
לתוך האידיאולוגיה נוצצת העיניים הזו, נוצר מבנה מוזיאון בת ים לאמנות. המוזיאון שנוצר בתחילה מתוך רצון מעשי מאוד לספק מים לשכונה שבמרכז העיר, אך משהו, על פי האגדה האורבנית השתבש, וממגדל מים הוסב המבנה הגלילי המרשים לגלריה בעבור אמנים, כשלצדו מבנה חלל סטודיו, בעל תקרה עגולה ומרשימה, שתאורת יום חודרת אליו וצובע בצבעי היום המתחלפים את המוצגים בתערוכות שבחלל. אל תוך החלל הצנוע אך המרשים הזה, הונחו עבודותיה רבות ההשראה של האמנית אסתר שניידר. שניידר, היא ביתו של הפרופסור מיכאל שניידר המנוח, שמת בדמי ימיו בתאונת דרכים טראגית בשנת 2020, עלה לישראל מברית המועצות בשנת 1979, לאחר שבמהלך עבודתו כמהנדס, נתפש מעיין בספר עברי, בידי מפקח עבודתו, שגם שבר את משקפיו. בישראל, הפך לחוקר מבוקש באוניברסיטת בר אילן, שם חקר את המיסטיקה היהודית החל מימי בית שני והמשך בימי הביניים, וכלה בעת החדשה. כל אלה, ללא ספק ניכרים היטב בעבודותיה של הבת. עבודותיה נעות בין הדימוי המציאותי היומיומי, זה הבת-ימי הכל ישראלי – שימוש במטאטאים, מגבים ורגלי כסאות עץ פשוטים, ולבין צורות היוליות; בין דימויים שונים של מים, ולבין טקסטיל בדי ציור כבדים; תבניות חוזרות של מעויינים, כוכבים פורחים וירחים.
שמה של התערוכה – “הושענה”, מתייחס לפסוק מספר תהלים המתקשר לברכת הכהנים בחג הסוכות. בין המיצגים בולטים אפוא ענפי ערבה ודקלים על מבנים כמו סוכות, ועמן הדימוי של הבית השברירי אך עמוק היסודות. גם הרהורים מרומזים על השבעה באוקטובר לא יכולים שלא לעלות נוכח דימוי המוות בתכריכים לבנים, דימויי הנשמה כבתרשים הספירות הקבלי, וכתמי הדם הניבטים מן הציורים השונים לאורך קירותיו העגולים של המוזיאון. לצד אלה עולים דימויי גוף נשיים המתאחדים עם צבעוניות חושנית ומורבידית כאחד, ציור צמח הבוצין המפורץ דמוי המנורה הקדומה ובעל המשמעויות המיסטיות ברפואה העממית הארץ ישראלית. כל אלה סוחפים את המבקר לחוויה רוחנית עמוקה של אובייקטים המבקשים מלאכת פרשנות רבת מימדים וגוונים.
בקיצור, התבודדות מהורהרת בתערוכה הזו, היא חוויה מרגשת. לכו לראות!
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה. ניתן להאזין לפודקאסטים, ב”כאן הסכתים” בקישוריות:
https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284/ https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222/
הוספת תגובה