על מה מודים הצרפתים לסימון?
היטיב לבטא זאת נשיא צרפת ניקולא סרקוזי בטקס שנערך במרס 2010 בו זכתה סימון בכבוד הגדול ביותר שמעניקה צרפת לגדולי האומה בחייהם– הצטרפות ל'אקדמי פרנסז': "בצעד זה מכבדת האקדמי פרנסז את העדה הבלתי נלאית של השואה ואת הלוחמת למען זכויות נשים וכבודן".
סימון אנני ז'אקוב נולדה ב-13 ביולי 1927, בניס שבריביירה הצרפתית להוריה איבון לבית שטיימץ ואנדרה ז'אקוב אדריכל במקצועו. סימון הייתה הבת הצעירה במשפחה והיו לה שתי אחיות ואח. הם חיו חיים נוחים עד שפרצה מלחמת העולם השנייה.המצב החמיר בספטמבר 1943 כאשר הנאצים נכנסו לניס. המשפחה התפצלה וחייה במסתור אך באפריל נתפסו כל בני המשפחה. ב-13 אפריל 1944, בטרם מלאו לה שבע עשרה, נשלחה סימון ביחד עם אמה ואחותה לאושוויץ בירקנאו.
באשווויץ, בזכות מנהלת הבלוק הפולניה שאהבה את סימון, הן נשלחו לעבודה במפעל של 'סימנס' במחנה בוברק הסמוך. סימון ואחיותיה שרדו את השואה. ההורים והאח לא שרדו. לאחר השחרור שבה סימון לפריז ובחרה בלימודי משפטים. באוניברסיטה פגשה את אנטואן וייל, משפטן וכלכלן, לו נשאה בגיל 19. השניים היו נשואים 67 שנים באהבה ותמיכה הדדית. סימון המשפטנית בחרה לשרת את הציבור בפרקליטות ובתפקידים שונים בממסד הממשלתי וגם כשופטת. בהיותה בת 47 הצטרפה סימון לממשלתו של ז'אק שיראק כשרת הבריאות כשהמטרה המרכזית שניצבה בפניה הייתה הבאת חוק ההפלות ואישורו בפרלמנט.
על התגובות למינויה אמרה סימון:
"מול סביבה שמרנית במיוחד התגלמו בי שלושה חסרונות: עצם היותי אישה, תומכת בחוק ההפלות, ועוד יהודייה".
בשנות השבעים שלט בצרפת חוק עונשין משנת 1920 נוקשה ביותר שאסר על ביצוע הפלות, העניש את האישה שביצעה הפלה וגם את הרופא המנתח. ניסיונות לקדם חוק הפלות כשלו. דבר זה הוציא נשים וגברים להפגנות ענק ברחובות הערים, הפגנות שפעמים רבות היו אלימות. באפריל 1971 פרסמו 343 נשים צרפתיות מפורסמות הצהרה שוברת שתיקה והודו שבצעו הפלה. הן לקחו על עצמן סיכון שיועמדו לדין ויגזרו עליהן עונשים כבדים. בין החותמות על ההצהרה היו: סימון דה בובוואר, שיזמה וניסחה את ההצהרה וגם כוכבות הקולנוע ז'אן מורו, קתרין דנב, מרינה ולאדי והסופרת פרנסואז סאגאן.
סימון וייל מספרת בספרה שבמשך שנים הייתה מודעת לבעיית ההפלות, לא רק בתור אישה אלא גם בתור שופטת שהזדעזעה מהמקרים האומללים בהם פגשה וגם משופטים מסוימים שרדפו רופאים שבצעו הפלות. עם כניסתה לתפקידה החלו במשרד הבריאות בהכנות להגשת החוק החדש להסדרת ההפלות, חוק מורחב הכולל גם התרת השימוש באמצעי מניעה. ככל שהתקרבו למועד ההצבעה התעצמו המחאות. סימון הותקפה אישית, מפגינים הפגינו ליד ביתה, צלבי קרס צוירו על קירות הבית וקללות הוטחו לעברה ברחובות.
בליל 29 בנובמבר 1974 עבר החוק עם 284 קולות בעד ו-189 נגד. הניצחון היה גדול מהצפוי והמיוחל. ואז גם העיתונות החלה לתמוך בו. סימון וייל קנתה את עולמה ועד היום נקרא החוק בשם "חוק וייל". לאחר קדנציה פורייה ורבת הישגים כשרת הבריאות יצאה סימון וייל לראשונה בחייה לקמפיין פוליטי כשמטרתה להגיע לפרלמנט האירופי ולהציג את מועמדותה לנשיאות הפרלמנט.
ב-17 ביולי 1979 הושבעה סימון וייל כנשיאה של הפרלמנט האירופי, אישה ראשונה בתפקיד בו פגשה את כל מנהיגי העולם וטיפלה בבעיות הבוערות באותה התקופה ביניהן ההתמודדות עם מחלת האיידס שהתפשטה באפריקה ואיימה על העולם כולו. בהמשך כיהנה בתפקידים בכירים נוספים בפרלמנט האירופי עד שובה לממשלה כשרה לעניינים סוציאליים. בתפקידיה הציבוריים השונים לא שכחה סימון את היותה שורדת שואה והייתה פעילה בנושא גם במסגרת "יד ושם". היא דאגה להנצחה מכובדת לחסידי אומות העולם מצרפת ובשנת 2000 נבחרה לעמוד בראש קרן חדשה שהוקמה – "הקרן למען זכר השואה". לקרן זו הועברו הכספים הציבוריים והפרטיים שהוחרמו במלחמת העולם השנייה בצרפת ולא נדרשו על ידי בעליהם או שיורשיהם נפטרו.
סימון וייל שמרה על קשר עם חבריה ממחנה "בוברק" וכאשר הגיעה לביקורים בארץ שמחה לפגוש אותם. בגיל שמונים פרשה מתפקידיה הציבוריים והתרכזה במשפחתה.
שבועיים לפני יום הולדתה התשעים, בסוף יוני 2017, הלכה סימון לעולמה והובאה למנוחות לצד בעלה אנטואן וייל, בבית העלמין היהודי במונפרנאס. שנה לאחר מכן הועברה למנוחות ביחד עם בעלה, בפנתיאון בפריז, מקום השמור לכבודם של מעטים, אנשי מעלה, שנטלו חלק משמעותי בהיסטוריה של צרפת.
יהי זכרה ברוך.
מאת: רותי מרשנסקי, מתעדת ומרצה. מוציאה לאור את סיפוריהן נשים יהודיות מעוררות השראה ומנהלת קהילת "נשים זה כל הסיפור".
הוספת תגובה