נוימן היא שחקנית, מנהלת תיאטרון "אלומה" שהקימה לפני 18 שנים. התיאטרון החל להתפרסם עם הצגות ילדים שרצו בכל הארץ. לפני כעשר שנים חברה נוימן לאורנה סגל- שותפתה להצגות שעוסקות בתחום הצרכים המיוחדים ויחד הן יצרו את המופע למבוגרים: "אם אנחנו כבר כאן- למה לא ליהנות מזה?". לאחר ארבע שנים יצרו את ההצגה "מה כבר ביקשתי?" שמיועדת לנוער ולמבוגרים.
"רוני נולדה כשהייתי אמא מאד צעירה- בת 22 וחצי. היא נולדה במהלך לימודי התיאטרון שלי במכללת "אמונה". עם ההצגה אנחנו רצות כבר עשר שנים והתגובות ממש פנומינליות", היא מספרת. "כמעט לא היינו צריכות לשווק את ההצגה. מכל מופע נולד ביקוש למופע נוסף".
איך מופיעים בזמן קורונה?
"הקורונה גרמה לכל העשייה להישמט מתחת לרגלנו ונכנסנו להלם. מיומן מפוצץ במופעים, אין כלום. הייתי איזה חצי שנה בהלם. אבל מרגע שהבנו שזה המצב, התחלנו להתאים את עצמנו למצב. אנשים כל הזמן אמרו לנו, "תמציאו את עצמכם מחדש, תחשבו מחוץ לקופסא" והיה לי מבאס לשמוע את זה כי אני לא אוהבת להמציא את עצמי מחדש- אני שחקנית תיאטרון וזה מה שאני אוהבת לעשות וזהו. אבל באמת היינו חייבות להתחיל לחשוב על כיוון חדש ועכשיו אנחנו מופיעות עם ההצגות בזום".
הצגות בזום?
"כן. הצלחנו ליצור פורמט שטוב לזום ולמדנו את זה עם כל הכשלים הטכניים האפשריים, אבל התוצאה מאד מוצלחת בעיניי. יצרתי גם הרצאה חדשה שמכווננת מראש לאון ליין והתחלתי לרוץ איתה לפני חודש. זו הרצאה עם פורמט ממש מדליק שמרגיש כמו הצגה. הרצאה נקראת "הסיפור שלי עם מש"ה" כשפירוש המילה מש"ה הוא "מוגבלות שכלית התפתחותית". בהרצאה אנשים לא יודעים מי זה "משה" ואני מספרת להם מה הסיפור שלי עם "משה" שלנו, שזו רוני שלנו- שמרגע שהיא נולדה ועד היום אנו משפחה עם צרכים מיוחדים".
מתי גיליתם שרוני עם פיגור?
"ההריון היה תקין והכל היה בסדר. ההתפתחות שלה הייתה לכאורה רגילה ותקינה, חוץ מזה שהיא לא השמיעה קולות רגילים של תינוקות, אלא קול מסוג קצת אחר שהיה מצחיק אותנו כהורים. הנורה האדומה הייתה צריכה להידלק אז ולא נדלקה. בגיל שמונה חודשים רוני עוד לא זחלה. אמא של בעלי קצת דאגה, אז הלכנו לרופא התפתחותי ועשינו לה קצת ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה והידרותרפיה, אבל לא דאגנו. בגיל שנתיים כשהיא לא דיברה וההתפתחות לא הייתה תואמת גיל הגענו לאבחון מסודר שנתן את הבשורה שיש לה פיגור ברמה בינונית נמוכה. היא לא מדברת, כן משמיעה קולות והברות מילים, אבל לא באופן ברור, וצריך להבין באיזו קונוטציה הדברים נאמרים, עם מעט ג'סטות ושפת הסימנים שעוזרים לנו להבין למה היא מתכוונת. יש לה גם אייפד שעוזר לה להתבטא .תחשבי מה זה- 21 שנים לא להצליח להגיד, "אמא, בא לי לאכול עכשיו פיצה". זה אחד הדברים שלנו מאד קשה".
איך קיבלתם את הידיעה?
"היום שקיבלנו את הבשורה על הפיגור זכור לנו כיום קשה, אבל גם עם הקלה מאד גדולה כי הבנו שהמרוץ שהיינו בו הגיע לסיומו. אף רופא לא יהפוך את רוני ל"נורמלית". עכשיו צריך לקחת את הזמן, בקצב ההתפתחות שלה, לפי היכולות שלה, ולתת לה טיפולים שיכולים לקדם אותה. זה הרגיע אותנו".
חששת לגבי ההריונות הבאים?
"כן, כמובן, ומהריון להריון החרדות הלכו וגברו, אולי כי התבגרתי. עשינו את כל הבדיקות שצריך, אבל תמיד כשהיינו עוברים את גיל שמונה חודשים היינו נושמים לרווחה, ובאמת ההתפתחות של כולן הייתה תקינה".
את משתמשת הרבה בהומור ככלי להתמודדות. יש אנשים שלוקחים את זה למקום כואב של רחמים עצמיים. איך מגיעים למקום שממנו יוצרים הצגה ומראים את הרגעים המדהימים והמיוחדים שאפשר ללמוד מהילדים האלה?
"ההרצאה שלי מתמקדת בסיפור שלי מרגע לידתה של רוני על כל הסיטואציות המוזרות והמצחיקות שנתקלנו בו עם רופאים, מרפאים, משפחה וחברים. מעין הצצה לתוך בית שגדלה בו ילדה עם צרכים מיוחדים. אני חושבת שזה תלוי אופי. מלכתחילה אני מאז ומעולם מצחיקולה ולוקחת הכל בהומור, לא סתם הלכתי ללמוד משחק. ההומור והצחוק תמיד היו, זו דרך החיים שלנו. לקחו לי 11 שנים מרגע שרוני נולדה להחליט שאני רוצה לעשות הצגה עליה, הייתי צריכה להבשיל עם הרעיון הזה אצלי. לפני כן לא חשבתי בכיוון של להעלות עליה מופע. אבל כשאורנה ואני החלטנו ללכת על זה, היה לשתינו ברור שזה יהיה מופע עם הומור כי זו דרך ההסתכלות של שתינו. אנשים יכולים גם יותר להתחבר לנושא שיש בו הומור- זה פחות כבד על הנשמה, ואז אנחנו הופכות באמת להיות שגרירות טובות של עניין הצרכים המיוחדים שאנחנו שמות על קידמת הבמה".
איך היחס של הבנות הנוספות שלכם לרוני?
"הבנות שלנו נולדו לתוך המציאות הזו ורוני תמיד הייתה שם. הבית שלנו הוא בית מאד פתוח ומאד מדבר שמציף את כל קשת הרגשות. יכול להיות שהבת הקטנה תגיד משפט כמו "אוף! למה היא בכלל נולדה?", ומצד שני היא מטפלת בה ומשחקת איתה. זה לא שהיינו צריכים לשבת ולעשות איתן שיחה ולהסביר מה זה רוני. זה ברור מאליו שיש להן אחות עם צרכים מיוחדים. לבנות הגדולות אנחנו קוראים "הפיליפיניות" כי אנחנו עובדים הרבה שעות מחוץ לבית והן הרבה זמן איתה ועושות את זה בשמחה רבה ובגאווה. הבנות שלנו מדהימות ומיוחדות במינן, וברור לי שהן יגדלו להיות עוצמתיות ועם אישיות מיוחדת".
זכורות לך תגובות מיוחדות שקיבלת אחרי ההצגה?
"היו המון תגובות. ב"מה כבר ביקשתי" אנחנו מספרות סיפור של אמא שהיא גרושה ויש לה שתי בנות, אחת עם צרכים מיוחדים ואחת רגילה שמגיעות ליישוב חדש. מישהו אמר לנו, "מה, הלכתם רחוק מדי- גם גרושה, גם יישוב חדש, גם צרכים מיוחדים…" ותהינו אם לא הלכנו באמת יותר מדי על הקצה. אבל באחת ההצגות ניגשה אלינו מישהי ואמרה שזה ממש סיפור חייה. יש אנשים שבאמת הסיפור שלהם הוא על הקצה והמציאות עולה על כל דמיון. בפעם אחרת ניגשה אלינו מישהי ואמרה שאמנם אין לה ילד עם צרכים מיוחדים אבל היה לה בן שנהרג באחת המלחמות- לכאורה שני נושאים שונים לגמרי. ההתמודדות שלה הייתה עם אובדן ושכול והיינו מופתעות שאפילו בתחום כזה ההצגה שלנו נוגעת. זה הרצון שלנו- לתת כוח לאנשים עם ההתמודדות שלהם. לכל אחד יש תיק בחיים שלא בחרנו בו, אבל אנחנו יכולים לבחור איך לחיות עם התיק הזה. היו גם אנשים טובים שאמרו לנו, "אתן עושות כסף מהילדים שלכן". לאנשים תמיד יש מה להגיד".
מה הדבר הכי גדול ומשמעותי שלמדת מרוני?
"אני לא מאמינה שרוני באה כדי לעשות תיקונים בעולם. יש כאלו שאומרים שילדים עם צריכים מיוחדים נולדו עם מטרה מסויימת כדי לתקן מישהו אחר. לא מתחברת לזה. בתור בחורה צעירה היה לי פה מאד חד והייתי נכנסת בכל מיני אנשים, אז רוני נתנה לי עידון להצליח לקבל את מי ששונה ממני ולא ישר לרדת עליו, להבין שהחיים הם לא שחור לבן. אני לא מתחברת להתייפייפות של "קיבלנו מתנה, והקב"ה יודע למי לשלוח ילדים כאלה", לא. ממש לא. הייתי מוותרת על זה בכיף. אבל אני אומרת- זה מה יש כרגע ועם זה אנחנו מתמודדים הכי טוב. גילינו הרבה כוחות משפחתיים. בקרונה ארבעה חודשים לא הייתה לרוני שום מסגרת והיינו תקועים בבית, והכל היה בסדר. הופתענו מהכוחות שיש בנו כמשפחה ביחד. כמובן שיש רגעים שקשה ודופקים את הראש בקיר, אבל אנחנו מגלים שאנחנו מסוגלים. אנחנו לא שואלים למה זה קרה דווקא לנו, אבל אני לא מתיפייפת ואומרת שבזכותה אנחנו אנשים טובים יותר, כי בסופו של דבר אף אחד לא רוצה להיות במועדון הזה".
איפה את עוד חמש שנים?
"הייתי שמחה שהקורונה תהיה כבר לגמרי מאחורינו ושנחזור לשיגרה, עם החיים שלי בחזרה. כולם אומרים, "זהו, אחרי הקורונה לא רצים יותר לקניונים". לא! אני רוצה לחזור לקניון! אני רוצה לעשות שופינג! בעוד חמש שנים יש מצב שרוני תהיה בבית לחיים וזה דבר משמעותי מאד בשביל כולנו, והלוואי שנמצא לה את המקום המתאים לה".
הוספת תגובה