הדפים הצהובים שלי

אני זוכרת את הסמיילים שסימנתי על הדפים הצהובים שלי בפלאפון:

15 סמיילים עם עיניים –לבבות אדומים, 15 בדיוק כמו 15 ההקרנות שהייתי צריכה לעבור.
הקרנות בימי קורונה.

בכל פעם שיצאתי מבית החולים, מסירה מסכה, מסירה מחיי עוד חלקיק דאגה, מחקתי לי סמיילי. שלושה שבועות של ימי חול עברו ובכל יום סמיילי נוסף נמחק. עד אז ומאז הדפים הצהובים שלי ידעו לא מעט רשימות:  לקנות לחם בריא, מרכך כביסה. אבל גם רעיון חדש לכתבת מגזין על אימון נשים או רעיון לתחקיר חדש או כלי מקורי שעלה בדמיוני פתאום  -כלי שבו איעזר בקליניקה כדי לקדם את המתאמנות.

כך אני, כותבת בדפים צהובים, דפים שאינם נייר אבל אישיים, אי אפשר להריח אותם בוודאי לא לקמט, אבל בעידן הדיגיטלי הזה הם אוצרים חלומות ומשימות ולוח זמנים מפורט לשנים הבאות. חזון ארוך ומלא חיים.

יש רעיון ? שולפת את הדפים, שם מסתתרות תוכניות "החיים החדשים שלי", שם כתבתי יומיים אחרי שגיליתי את הגוש בשד, ששום דבר לא יעצור את חיי ותוכניותיי. מכאן, מן הנקודה הנמוכה הזו, רק אחלים. וכשבאו בעקבותיה של הנקודה הנמוכה הזו עוד משברים, נשלפו הדפים, נכתבו החזון, התוכניות וסדר הימים.

תמיד הם איתי, מסדרי  היום-יום  שלי, מסדרי העתיד – הדפים הצהובים שלי.

כשמתאמנת אומרת לי שהיא שוכחת פגישה שקבעה בעבודה או שהיא לא מאורגנת או מתקשה לתכנן יום, אני מציעה לה את הדפים. כל כך פשוט, לא מתוחכם, הרי כבר יש אפליקציות ויומנים דיגיטליים.

אבל הדפים הצהובים הפכו אצלי, אולי בפשטותם היחסית, אולי בקלות שבה הם נשלפים,לכלי של סדר יום ותכנון. ולא פחות  מכך – כלי שעוזר לי לראות מול עיניי את החיים קדימה עם אופטימיות רבה.

אני זוכרת את הסמיילי האחרון. זה היה לפני שנה וחצי. קמי, האיש שאיתי, חיכה לי בחוץ ואני עוד חגגתי חגיגה של כמה דקות עם הטכנאיות בחדר. חגגנו את סוף ההקרנות. הצטלמנו ועשינו "מסיבת סיום" עם מילות פרידה קצרות ותקווה עזה לא להיפגש שם עוד. יצאתי אל חניון בית החולים נרגשת. הסרתי מסיכה ושלפתי וחיטאתי את הפלאפון. שם על הצג, על הדף הצהוב המתין סמיילי אחד אחרון. סמיילי אחד עם עיניים לבבות-אדומים שנמחק בהתרגשות.

זהו, אני אחרי, אמרתי לקמי: הדף הצהוב הזה סיים את תפקידו. עכשיו אתחיל דף חדש. יש לי המון תוכניות להמון שנים שמחות.