הסופר אבנר להב מוציא לאור בימים אלו את ספרו החדש "אחרת" (הוצאת סטימצקי). הספר הושק באירוע חגיגי שהתקיים ביום ראשון 18.6 בבית הסופר תל אביב בשעה 19:30, שיהיה פתוח לקהל ללא תשלום. עורכת ומנחת האירוע: מיכל סדן. בתוכנית של אירוע ההשקה: התכנסות וכיבוד קל, דברי פתיחה מאת דבי סער, חברת ועד אגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל. ידברו על הספר: הסופרת והמשוררת מיכל דורון וד"ר ז'יל אמויאל, רכז הספרות ביאסה התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות. באירוע ינוגנו קטעי נגינה בהלחנתו ובביצועו של נועם אוקטונס. קטעי קריאה יוקראו על ידי יהורם גלילי, ודברי תודה וסיכום על ידי אבנר להב.
הוא פרסם עד כה שלושה ספרים: "בין עונג למוות. קריאה פסיכואנליטית בסיפורי קפקא" (כרמל, 2007), "פרחי חולין" (שירים, ספרא, 2015) ו"הדרך לא לשכוח" (אוטוביוגרפיה, סטימצקי, 2021). משנת 2000 הוא תרגם לא פחות מ-35 ספרי הגות צרפתיים ושורה ארוכה של כתבים בתחומי הרוח, החברה והאומנות הפלסטית. בשנת 2014 זיכתה אותו תרומתו להפצתה של תרבות צרפת בעיטור כבוד מוערך מטעם שגרירות צרפת בישראל.
להב מודה כי לאחר שהוציא לאור את שיריו מימי בחרותו עד היום ואחרי שכתב אוטוביוגרפיה הסוקרת את 30 שנות חייו הראשונות, החליט שהגיעה העת להוציא לאור את הסיפורים הקצרים שכתב במשך השנים. "הגיל בהחלט ממלא כאן תפקיד ולאור ניסיוני כחוקר ספרות החלטתי שאיני מחכה שמוסד זה או אחר, או עורך כלשהו יחליטו ביום מן הימים להוציא לאור את 'כל כתבי אבנר להב'. הרגשתי שאני מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמי. עיתוי זה קשור גם לכך שכחלוף השנים, בפרט בעקבות עבודת התרגום, הגעתי לבשלות לשונית שאפשרה לי לתרגם בעצמי מצרפתית את סיפוריי המוקדמים, בפרט אלה שכתבתי בהיותי חבר קיבוץ יחיעם. כמה מהם התקבלו היטב ופורסמו בכתב העת 'גג' של איגוד הסופרים והוכיחו לי ולקוראים שהם יכולים להשתלב בכבוד ברצף הספרותי של ימינו".
בכריכה האחורית של הספר "אחרת" נכתב כי אבנר להב מבקש להיבדל מסגנונות הכתיבה הנפוצים. "הוא מזמין את הקורא לחוויה מבוססת דמיון, אסוציאטיבית, ויצירותיו מבליטות את עצמן כטקסטים בהתהוות. המהלך העלילתי, חשוב ככל שיהיה, אינו העיקר: הדברים המהותיים בעיניו הם ההתבוננות בטבע, בנפש אדם, וההרהור המתלווה לכך ללא הפרד. לעולם אין סיפוריו חיקוי של 'המציאות' והמצבים הקיומיים שהוא מעמיד רוויי ספק ואי-ודאות. מן ההיבט הזה אפשר לראות במכלול הספר משל מרובה פנים על מצבו של האדם. ויש באחרת ייחוד נוסף: אבנר להב הוא מן היוצרים המעטים, אם בכלל, שהעזו – והצליחו – לתרגם חלקים מוקדמים מיצירתם משפת אמם (צרפתית במקרה זה) לעברית, וספרו יכול בהחלט לדור בכפיפה אחת עם היצירות העבריות בנות זמננו".
להב נולד וגדל באלג'יר, שאותה עזב מעט לפני גיל 15 בעקבות מלחמת העצמאות של אלג'יריה. בשנים שלפני העזיבה הוא ומשפחתו חוו מאורעות קשים, מלחמת אזרחים ממש. לכן אביו, שהיה שוטר, החליט לנטוש עוד בשלהי 1961 את המקום שהפך מקולל. "בכך הוא חסך מאיתנו את פרק העקירה הקשה ביותר, באמצע 1962, כשאנשים עלו על אוניות (מיעוטם טסו, זה לא היה כל כך בהישג יד) עם שתי מזוודות וסכומי כסף אחרונים. הכול התפורר", הוא נזכר.
המשפחה פנתה למרסיי, שם חיכו לה בני משפחה שאירחו אותם בחודשים הראשונים. "זה מסביר מדוע הטראומה של העזיבה לא הייתה עמוקה ומצלקת כפי שקרה ברובן המכריע של המשפחות האחרות. אין זה אומר שלא נתקלנו בקשיי קליטה, אף על פי שכאזרחים צרפתים היינו אמורים להתקבל כבני בית. ואכן לא כך קרה ואבי טרח רבות עד שמצא עבודה ודירה להשכרה במחיר סביר".
לדבריו, זה השפיע ללא ספק על הוריו שהמתח ביניהם היה רב. רק כעבור שנים הבין שלאביו היה חלק בלתי מבוטל באירועים אלה בשל הגישה הסמכותית המיושנת שירש מאביו והשתתפותו במלחמת העולם השנייה לא ריככה זאת. "ב-1969, בהיותי שליח בקן השומר הצעיר של מרסיי, נאלצתי להפריד בין הוריי ולשלוח את אמי לארץ, אצל השליחים שקדמו לי בתפקיד. זה היה מהלך חריג מאוד ובלתי צפוי, ולולא עזרתם של אנשי התנועה ושל הוריה של חברתי (ואשתי לעתיד), אין ספק שהיה בו פוטנציאל להפוך לטראומה".
באלג'יר הייתה לו ילדות רגילה, ככול ילד אחר ב'מולדת' צרפת: לימודים בצרפתית, ספרות צרפתית, היסטוריה וגיאוגרפיה צרפתיות. אלג'יריה כולה הייתה מורכבת משלושה מחוזות שנחשבו למחוזות צרפתיים לכול דבר ועניין. "כמעט כלום על הארץ שבה נולדנו וחיינו, אלג'יריה. כזה היה השלטון הקולוניאלי וזו הייתה רוח הרפובליקה הצרפתית. כך הכרתי את מיטב סופריה של צרפת, את מכמני השפה ועוד תחומי ידע רבים, ובבוא העת, במרסיי, כשנדרשתי לעמוד בבחינות הבגרות, למרות הניתוק מהמקור האלג'ירי, הצלחתי באופן סביר וקיבלתי את התעודה הנכספת".
במהלך התבגרותו במרסיי הכיר לראשונה את כתביו של פרויד, תחילה לצורכי הדרכת השכבה הצעירה, ובהמשך הרחיב את קריאותיו בפרט בכול הנוגע לקשר בין פסיכואנליזה ללשון ובהרחבה לספרות. מאפיין נוסף טמון בלימודים בכיתה י"ב, במגמה מדעית-פילוסופית, שם זכה ללמוד אצל אחד מטובי ההוגים של צרפת באותה עת, שידע היטב פילוסופיה מהי, שהוא חב לו עד היום את יכולתו לעמוד על שתי רגליו: ההגותית מצד אחד והמדעית מצד אחר. "בזכות הוראתו צברתי את הכוח לבחון טקסטים מורכבים ולהתמודד עם תחומי ידע מגוונים, כוח שהוביל אותי ברבות השנים לחקר הספרות ולתרגום ספרי עיון והוא זה שהכניס אותי לסוד קסמה של המחשבה".
פן אחר בכתיבתו של להב הוא הקשר שלו לספרות העברית לדורותיה. "יקצר המצע מלהכיל את כולם, סופרים ומשוררים כאחד, והם רבים וטובים. אם לציין סופר אחד שמיד עם קריאתו נדהמתי מעוצמתו וממקוריות כתיבתו, הרי זהו ברנר, שניצב אצלי במקביל לקפקא כאחד המאורות הגדולים של הספרות העברית. אני חב לו את האמרה הבאה מתוך אחד הכתובים שלו: 'אני, שמעולם לא באתי לספר אלא להביע'. לא בכדי אחד מסיפוריי, 'התמונה', מתחיל במילה 'הצעקה'. מעבר לו, הדיון פתוח על הזיקות שפיתחתי, כולל על דרך הניגוד, לסופרים העבריים בתקופות השונות. המשוררים השפיעו גם הם רבות על עיצוב שפתי הספרותית, ומטבע הדברים אני קרוב יותר לאלה שכתבו מקוֹם המדינה עד היום, אף שיש לי חיבה גדולה לדור שקדם להם ולשני הענקים ששמם ביאליק וטשרניחובסקי".
תקופת התבגרותו עברה במרסיי, כשהמאפיין המכריע ביותר עבורו הוא עלייתו ארצה במסגרת המכון למדריכי חוץ לארץ בירושלים. "זכינו למורים מן השורה הראשונה בכל תחומי הדעת הרלוונטיים להדרכה בתנועה ובפרט בעברית, תחום שבו הגענו להישגים בלתי רגילים בזכות מורנו היקר, יונה דוד, שהוביל אותנו הרחק מכל אולפן עולים מצוי. גם ההכשרה בקיבוץ אילון תרמה את תרומתה להשלמת ידיעותינו בעברית, אך השפעתה ניכרה בעיקר בהשתתפות הפעילה בחיי הקיבוץ – זו הייתה למעשה מטרתה".
בשלהי שנות ה-60, אחרי תקופת המכון והצבא, חזר לשנתיים של פעילות בקן השומר הצעיר בעיר. המאפיין החשוב ביותר מבחינת התפתחותו האינטלקטואלית היה פתיחת שעריהם של הבלשנות ושל חקר הספרות בפניו. כעבור שנים מעטות פנה גם למדעי החברה וכך התרחבה תמונת העולם, שהחלה להצטייר עוד בהיותו בוגר תנועה, מעבר לגבולותיה הצרים של האידיאולוגיה שרווחה בה באותה עת.
הוא לא ישכח לעולם את האישור שקיבל בשנות ה-70 ממזכירות קיבוץ יחיעם ללמוד ספרות עברית באוניברסיטת חיפה. "כחלוף שנת ההסתגלות היה ברור שזה הייעוד שלי, וב-1973 כבר פרסמתי את מאמרי העברי הראשון ברבעון 'קשת'. בהמשך בא סיפורי העברי הראשון ואחריו פרסמתי מאמרי ביקורת ופרשנות על ספרים שנכתבו באותם ימים. מאז, אף על פי שאני מתרגם לצרפתית ומשתמש בצרפתית לצרכים שונים, אני כותב אך ורק בעברית. זכיתי באוניברסיטה למרצים מדהימים, שעם חלקם התיידדתי ממש, ולקראת סיום הלימודים כתבתי את העבודה המרכזית שלי על סיפורי קפקא, שהפכה כעבור ארבעה עשורים כמעט לספרי הראשון 'בין עונג למוות'. תודה למורי ורבי, המשורר הנפלא טוביה ריבנר, שנתן לי אז את ברכת הדרך".
בשנים אלו הכיר את הסופר והמתרגם אהרון אמיר, איש תנועת "העברים הצעירים", "ואני יכול לומר בגאווה שנשארנו ידידים עד קרוב מאוד למותו ב-2008, וקומתו, קולו וקלסתר פניו חרוטים לעד בזיכרוני". בקיץ 1976, אחרי שהוא ואשתו חוו משבר בזוגיות ועל מנת להשתחרר מהעול המכביד של החיים השיתופיים, החליטו שניהם לעזוב את יחיעם והודות לנדיבותם של חמיו עברו לנתניה.
במהלך העשורים שחלפו מאז עבר להב גלגולים מקצועיים מגוונים – החל ממורה לספרות בבתי ספר תיכוניים וכלה בניהול לשכת התיירות הצרפתית בארץ. אחרי שהרשויות הצרפתיות סגרו את הלשכה חזר סופית לכור מחצבתו – השפה והעיסוק בשפה: הוא פנה לתחום התרגום המקצועי, בפרט התרגום העיוני, זכה לעבוד עם שלל הוצאות לאור ומכוני מחקר ותרגם את ספריהם של מיטב ההוגים הצרפתים במחצית השנייה של המאה ה-20, הן במדעי הרוח והן במדעי החברה.
במקביל המשיך לכתוב ולפרסם מעת לעת. בשנת 2005, על מנת להשלים את ספרו על קפקא, נסעו הוא ואשתו לפראג. "רציתי להכיר מקרוב את עיר הולדתו ואת סביבת חייו של מושא מחקרי. היה מעין 'טיול שורשים' מאלף ומרגש ביותר, והפקתי מרשמיי את אחד מפרקי הסיום של הספר. כעבור עשור כינסתי את שיריי בקובץ 'פרחי חולין', שעליו קיבלתי ציון לשבח מטעם איגוד הסופרים".
מאת יהורם גלילי
הוספת תגובה