ככל שאני מתעמקת במחקר שלי על יהודים שעזבו את בתיהם בגולה ועלו חסרי כל לארץ ישראל, למדינה החדשה שהייתה להם לבית, ככל שאני מכירה יותר מקרוב מהו כור היתוך ואת שורשיה של החברה הישראלית על מוסדותיה, אתגריה הביטחוניים, הצבא המפואר שלה, מיטב בניה שמאמינים בה ונלחמים עליה.
ככל שאני נכנסת יותר לתוך הנושא, אני גאה במדינה יותר ויותר. מתעקשת להתעלם מדברים אחרים שעלולים להסיח את הדעת. הפטריוטיות שלי הביאה אותי לבחור בבן זוג שהוא עולה ותיק שהיגר מארץ מערבית מתקדמת מאד. אין אחד שלא שואל אותו למה הוא עזב מדינה כמו הולנד..
הימים האלו שאותם ציינתי גם מעלים בי שוב את המחשבות על כור ההיתוך. על מקומות ואנשים שנותרו מאחור ללא עתיד ועל אנשים אחרים שעטו קדימה, לקחו את גורלם בידם והתקדמו. על ההבדלים המהותיים בין אנשים שגרים בפריפריה למול אלו שגרים במרכז. על צעירים שבחרו לוותר על נוחות, חמימות וקרבה להורים. שוויתרו על אפשרויות להתפתח באזור שבו גדלו ובגרו וראו זאת כחלום שאינו בר מימוש.
שעברו למרכז בעל כורחם כי בקרבת ביתם אין הזדמנויות. על הורים שגרים בפריפריה ונאלצים לנסוע מאות קילומטרים כדי לפגוש את הילדים והנכדים. בתוך כך אני תוהה האם הפער העדתי משחק כאן תפקיד. האם מישהו פעם בדק מיהם אלו שוויתרו על חלומותיהם למול אלו שלא , מיהם אלו שגירדו בקושי את תקרת הזכוכית למול אלו ששברו אותה, לאן הצבא היטה את הכף והאם מקרב הראשונים שציינתי היו יותר מזרחיים מאשר לא.
מאת: רינת לגל דוקטורנטית ללימודי מדינת ישראל
הוספת תגובה