רוחמה גמרמן, יו"ר פורום של תקווה ותושבת אופקים, קיימה לאחרונה אירועים רבים ברחבי הארץ במסגרת יום המודעות לשבי בכתות שצוין לקראת סוף חודש דצמבר 2022, ובהם: בתל אביב הפגנה ומיצג ראשון מסוגו במחאה לפגיעה בנשים בכתות ואף רציחתן שבו הושמעו שמות הקורבנות ובהם שמה של אומה ז"ל, אחותה המאומצת של רוחמה. האירוע המרכזי לקראת יום המודעות לשבי בכתות נערך בקולנוע של אופקים ובמהלכו הוקרן סרט וידיאו מצולם של ההצגה האוטוביוגרפית "להחביא את החיים" על שנות השבי של רוחמה בכת.
כמו כן, התקיים האירוע "מנגינה של תקווה" – במה פתוחה בנושא "שבי וחירות" למוזיקאיות/ים ולמשוררות/ים ב"שדה" בתל אביב. מטרת אירוע זה הייתה לאפשר ביטוי אומנותי – הן לנפגעות ולנפגעי כתות (או בני משפחותיהם) והן לאומניות/ים שאין להם נגיעה לנושא. בנוסף על כך התקיים במרכז "אישה לאשה" בחיפה אירוע בזום על אלימות כלכלית בכתות, שבו נשאו דברים רוחמה גמרמן ושרון דוני, עובדת סוציאלית קלינית ומנהלת קלינית במרכז לנפגעי כתות. כמו כן נערך בפייסבוק כמדי שנה קמפיין של מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב (מסל"ן), שבמהלכו הדליקו גברים ונשים נר זיכרון, הצטלמו איתו והעלו פוסט משלהם בנושא.
כתות פוגעניות נחשבת לתופעה חברתית קשה ומושתקת. על פי הנתונים של המרכז לנפגעי כתות מלפני שנתיים) קיימות יותר מ-150 כתות ידועות, כש-60 אחוז ממי שנפגעים בכתות הן נשים. לדברי רוחמה, קיימות בארץ גם כתות גדולות ממדים, כולל כאלה שבהן פעילים 30,000-10,000 בני אדם. כתות רבות הן בינלאומיות, ולפעמים כת 'מהגרת' לארץ אחרת או שנפתח שם 'סניף' של הכת, דבר שמקשה מאוד על הטיפול בתופעה זו.
רוחמה: "פעמים רבות שבי בכת מסתיים באובדן חיי אדם – בין אם מדובר ברצח, המתה או התאבדות כפויה או אנשים שמתאבדים בעקבות מצוקה נפשית הנובעת ממניעת טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי. כיום אם לא מדובר ברצח כפי ההגדרה הקיימת כרגע בחוק עבירות המתה, אי אפשר להעמיד לדין מנהיג כת (או גורם סמכות אחר – במצבים שבהם היו החזקה בתנאי עבדות או ניצול לרעה של יחסי מרות) שגרם למוות של בני אדם. לכן תיקון בחוק עבירות המתה נחוץ מאוד. לא ייתכן שאנשים, שגרמו למוות בתכנון מראש ובכוונה להמית, אין להם אחריות פלילית. חייבים לתקן את העוול הזה. אני מנסה לקדם את התיקון בחוק, כולל סיוע של קליניקה משפטית במכללה למנהל בניהולה של עו"ד מרים זלקינד העוסקת בקידום נושא חשוב זה".
רוחמה ממליצה להיות עירניים ולפנות במידת הצורך לקו החם של המרכז לנפגעי כתות. "שבי בכת יכול לקרות לכל אדם, ללא קשר לגיל, למצב סוציו-אקונומי או לנסיבות חיים. כמובן שצעירים בגילי 25-16 ואנשים במצבי משבר בחיים הם בקבוצת סיכון. אם יש לכם בן או בת משפחה הפעילים בכת, חשוב ממש לא להתעצבן עליהם, להבין שהם בשבי ונאלצים למלא פקודות, אחרת יענישו אותם. חשוב מאוד להעביר להם מסר שהם רצויים, אהובים ושמקבלים אותם כפי שהם, עם שונותם. לפעמים עצם הידיעה של בן או בת המשפחה שהם רצויים ואהובים יעזור להם לברוח מהכת. אם מכירים את סימני האזהרה, ניתן להינצל מכתות פוגעניות ולפעמים ניתן להציל אדם יקר לנו כבר בשלב ההתחלתי. זו אחת הסיבות המרכזיות לקיומו של יום המודעות".
הדבר, שהכי מכאיב לרוחמה יותר מכל הפגיעות שעברה בכת, הוא ה'רצח השקוף' של אומה ז"ל, הנחשבת עבורה לאחות מאומצת (בת משפחה רגשית). "היא הייתה חולת סרטן בשלב הכי התחלתי, אך 'האכזר' מנע ממנה לקבל טיפול ומשככי כאבים, זאת בזמן ש'האכזר' איפשר לאחד הגברים בכת שגם חלה בסרטן טיפול קונבנציונלי מלא וכמובן משככי כאב. למה? כי היא אישה. זה פצע בנפשי שנשאר פתוח וכואב עד היום".
רוחמה: "היינו כמו חפצים בידי 'האכזר' שהחליט על הכול: מה מותר או אסור לנו לאכול או ללבוש, במה כל אחד מאיתנו יעסוק בשעות היום ועם מי מותר או אסור לדבר. כשכבר הותר לי לצאת למקומות שהאכזר קבע, הוא החליט עם מי אני צריכה להיפגש ומה אני צריכה להגיד. הוא הכין לנו נאומים, שאותם היינו צריכים ללמוד בעל פה ולדקלם: לקרובי משפחה, לעמיתים במקום עבודה, בלימודים או לשכנים. הורחקנו מחברים שהיו לנו לפני השבי בכת, ו'האכזר' קבע האם מותר להיפגש עם בני משפחה שמחוץ לקהילה ובאיזו תדירות. הייתה צנזורה על כל התקשורת שלנו עם העולם 'בחוץ'. אפילו גלוית ברכה ליום הולדת או חג לבני המשפחה נבדקה על ידי 'האכזר' או אשתו. 'האכזר' חייב אותי לשרוף באש ציורים שלי וגם שירים והקלטות של מוזיקה שכתבתי. למרבה המזל, חברה שלי הצילה ציורים ספורים שלי מהתקופה שלפני השבי בכת, ואת מחברות השירים של הילדות אמא שלי ז"ל החביאה בבית של ההורים ללא ידיעתי. למרות ש'האכזר' הבטיח שאחרי 'טיהור רוחני' אוכל לחזור לביטוי יצירתי, הוא שיקר לי ואסר עליי לצייר, לנגן בגיטרה ולהלחין מוזיקה. בשנים אלו הביטוי היצירתי היחיד שמצאתי לעצמי היה להמציא תפילות ולכתוב אותן. חיי היום יום שלנו נשלטו בידי 'האכזר' ואשתו. הוא שלט על העניינים ה'רוחניים', והיא על הנושאים המעשיים: כמו כסף, לבוש, אוכל או כל דבר אחר ברמה כזו של פרטים, שכשהייתי צריכה נעלי בית חדשות נאמר לי אילו לקנות ואפילו באיזה צבע".
רוחמה הייתה ילדה יצירתית מאוד, שתמיד ציירה על הדפים שהייתה תולשת מאמצע המחברות. היא התחילה לכתוב שירים כבר בגיל שמונה, ועד כיתה ח' הייתה חברה במקהלת בית הספר. בכיתה י' למדה במגמה הומאנית ספרותית אמנות, שבה למדה גם תיאטרון. את המחזה הראשון "'הגילוי" כתבה בגיל 17, ובחופש הגדול של אותה שנה אספה כמה מחבריה ללימודים וביימה הצגה שהייתה פרויקט של בני נוער בלבד. מה שהיה מיוחד בהצגה זה שלתפקיד הראשי היא ליהקה נערה עיוורת לתפקיד של נערה ללא מוגבלות בראייה".
היא ביימה גם את "להחביא את החיים" (2016-2014) – הצגה אוטוביוגרפית שכתבה וביימה על השנים בשבי בכת, שבה השתתפו סטודנטים מהחוג ללימודי התיאטרון באוניברסיטה העברית ושחקנים מחוץ לאוניברסיטה – עם מוגבלויות וללא מוגבלויות. הצגת הבכורה נערכה בפסטיבל צמי"ד בירושלים בקיץ 2016. הצגה נוספת שביימה היא "בציפורני עצמי" (2018-2017), המבוססת על סיפור חייה של הדס נתן ועל טקסטים שהיא כתבה ורוחמה ערכה ביחד איתה.
רוחמה התחילה לנגן בגיטרה בגיל 18, ומאוחר יותר למדה לנגן גם על פסנתר. היא התחילה להלחין שירים ולכתוב קטעי מוזיקה. עם תחילת השבי בכת אולצה להשמיד את כל מה שיצרה עד גיל 21, כולל הקלטות ודפי תווים. אחרי השחרור מהכת חזרה לנגן ולהלחין, והקליטה דיסק בשם "בזווית אחרת". "בשלב מסוים התגלה שיש לי ליקוי בשמיעה, וכיום קשה לי לפעמים לדייק בשירה. למרות זאת, אני עדיין אוהבת לשיר ולנגן וגם העליתי שירים שלי ליוטיוב. בשנת 2020 קיימתי אירוע ב'שדה' בתל אביב לזכרה של אומה, וביוטיוב יש 16 סרטונים מאירוע זה, כולל שירים מולחנים שלי", היא מספרת.
בימים אלו היא בשלבי סיום של כתיבת ספר אוטוביוגרפי, שיכלול את הסיפורים שלה ושל אומה, וגם מהדורה מורחבת של ספרון השירים שכתבה. עד כה הוציאה לאור שני ספרים: בשנת 2007 את "הדג תמים" – ספר ילדים שכתבה ואיירה (בהוצאת "אוריון"), ובשנת 2020 את ספר השירים "האור שבלב" שבו כתבה שירים לזכר אומה וגם שירים המתעדים את מה שעברה בכת.
ציורים שהיא ציירה השתתפו בכמה תערוכות קבוצתיות של לקויי ראייה, ובהן: תערוכה שהוצגה בכנסת לרגל יום העיוור ובתערוכה "ההישגים של המדינה" שהוצגה בבית הנשיא בירושלים. בין תערוכות היחיד שהציגה: תערוכת יחיד והופעה בבית הילל באוניברסיטה העברית בשנת 2005, ושתי תערוכות יחיד שהוצגו בבית בירושלים ביוזמתה ובשנת 2014 במסגרת של בתים פתוחים של אומנים בשכונת גילה בירושלים. כמה ציורים שלה הוצגו בשנת 2019 בתערוכה באוניברסיטת תל אביב באירוע לציון יום המודעות לשבי בכתות, וגם בסוף חודש נובמבר השנה במכללת תל חי בתערוכה "קול הנרצחות" באירוע ליום המאבק באלימות נגד נשים.
מאז 2014 מעבירה רוחמה הרצאות בתשלום על השנים שעברה בשבי בכת, כולל על ההחלמה מפוסט טראומה ועל התמודדות עם השכול. לדבריה, עד כה נערכו בכנסת דיונים ספורים בלבד על כתות פוגעניות. היא יזמה דיון על אלימות כלפי נשים בכתות ב-25.8.20 בוועדה למעמד האישה בכנסת, וסייעה לנסח יחד עם ג'סיקה נבו, סוציולוגית ומייסדת הטריבונל, נייר עמדה מפורט בנושא. מאז לא התקיים אף דיון ייעודי בנושא הכתות.
רוחמה: "הגיע הזמן שנושא הכתות הפוגעניות יהיה בסדר היום הציבורי בכל ההיבטים: בריאות, חינוך, מעמד האישה, זכויות הילד, עבודה ורווחה ועוד ושנפגעי כתות יפסיקו להיות שקופים! הם ובני משפחותיהם אוכלוסייה גדולה שמצריכה התייחסות רצינית אליה. מעגלי הפגיעה לא מסתכמים בא/נשים שבתוך הכת, אלא גם בבני משפחה שמחוץ לכת, חברים ועמיתים לעבודה. למרבה הצער, הנושא של כתות פוגעניות מושתק, ואין חוק המגדיר מהי כת פוגענית (הצעת החוק שהוגשה בנושא 'נתקעה' בוועדת חוקה בכנסת בשנת 2018), ההמלצות של הוועדות המקצועיות שהתקיימו בנושא אינן מיושמות (הוועדה בראשות ח"כ מרים תעסה גלזר בשנת 1987 והוועדה של משרד הרווחה בשנת 2011). קודם כל צריך לבחון מה מאותן המלצות רלוונטי בהווה ולדאוג ליישומן. בעיניי חשוב מאוד גם התיקון בחוק עבירות המתה, כי כיום אין מענה למקרי 'הרצח השקוף' כמו במקרים של אומה שהיו גם בכתות של הרב ברלנד, ארקדי ויגמוק ועוד. זה לגמרי לא נתפס שמנהיג כת גורם למוות של בני אדם ומסתובב חופשי ללא כל ענישה וללא אחריות פלילית על מעשי זוועה אלו".
לדף הפייסבוק של "פורום של תקווה":
https://www.facebook.com/profile.php?id=100078560285705
הוספת תגובה