עבדתי קשה, נלחמתי, בשביל להיות הבת המושלמת, האחות המושלמת והאישה המושלמת, כדי שבני המשפחה שלי ובעלי יהיו מאושרים. תמורה, דרשתי מהם "לעשות אותי מאושרת".. וכעסתי עליהם, כשהם לא הצליחו. בזבזתי שנים במשחק האשמה, האשמתי את כל הסובבים אותי בחוסר הסיפוק שלי, בכך שאני לא מאושרת.
אני לא יודעת מתי נקודת המפנה קרתה, מה גרם לי לקום בוקר אחד ולהבין. אני בטוחה שזה לא קרה בין לילה, אבל ככה זה מרגיש. כמו נורה שנדלקת מעל הראש, כמו אסימון שנופל. יום אחד הבנתי שרק אני אחראית לאושר שלי ובאותה נשימה הבנתי, שאני גם לא אחראית לאושרם של אחרים.
ונשמתי עמוק.
בעלי יכול לשמח אותי מאוד, במעשים, במלים, בהמון דרכים שונות. אבל האחריות לאושר שלי, האושר האמיתי, הפנימי, העמוק, לא על כתפיו. הוא אחראי רק לאושר של עצמו. אני צריכה לקום בכל בוקר מחדש ולמצוא דרכים להיות מאושרת. להבין מה חסר לי, ממה אני לא מסופקת, מה הייתי רוצה לשנות.. ולעשות את זה.
לפעול!
כי לדבר על זה ולהבין את זה – זה לא מספיק. צריך לבצע את השינוי .ביחד עם ההבנה הזאת, הגיעה גם לקיחת האחריות על כל ההיבטים בחיי. ההבנה שאני איפה שאני, בגלל ובזכות ההחלטות שאני לקחתי. ההשלמה עם הידיעה שאף אחד לא לקח עבורי החלטות, אף אחד לא הכריח אותי לעבוד בעבודה בה אני עובדת, אף אחד לא הכריח אותי להתחתן וללדת שלושה ילדים.
את ההחלטות אני לקחתי, ברצון, באהבה. לפעמים גם בגלל נורמות חברתיות. וכמו שלקחתי את ההחלטות הללו, אני גם לוקחת את ההחלטה לשנות. להחליף מקום עבודה. לשנות אורח חיים. לאכול בריא. לפתח תחביבים ולמצוא את הדבר שעושה אותי מאושרת. אני לוקחת אחריות מלאה על האושר שלי, על העצב שלי, על הכעס, על האשמה…
ואני בוחרת לעשות את השינוי.
מאת: עדי קרנקורס – סופרת ומנחת סדנאות העצמה, זוגיות ומיניות
הוספת תגובה