יוסף שרון היה משורר מוכר בחוגים הספרותיים במשך למעלה משני עשורים, מאז ראשית שנות ה-70. בסוף שנות ה-90 היו מאחוריו ארבעה ספרי שירה, עריכת חמישה גיליונות של כתבי עת לספרות כעורך ראשי, מאמרים בעיתונות היומית ובכתבי עת, טור קבוע בעיתון "חדשות" במדור הספרות והאומנות, והשתתפות קבועה בפסטיבלי שירה. כך למשל מציג אותו אורי ברנשטיין (1994) בנשימה אחת עם משוררים ותיקים ומוערכים, "הומור בשירת רטוש, נתן זך, יוסי שרון ואבות ישורון". עשר שנים קודם לכן קבע ברנשטיין במאמרו "חילוף משמרות בשירה" (1985–1986) ששרון הוא המשורר הבולט של הדור הבא. כתב העת "סימן קריאה" הציגו "כדמות המרכזית בשירה הצעירה", ועל פי פרופ' דן מירון (2017), שרון הוא "משורר צעיר מן המעלה הראשונה, ממפלסי דרך לשיח שירי ישראלי חדש". נתן זך (1995) תיאר את שרון כאחד ממבקרי השירה הרגישים והאינטליגנטיים ביותר.
בימים אלו יצא לאור קובץ מאמרים: "האור הפלאי: שירת יוסף שרון ופעילותו במרחב הספרותי" (הוצאת אסיף, עורכת: ד"ר אסיה שרון) שיצא בתמיכת מכללת לוינסקי לחינוך. בספר זה חברו יחד חוקרי הלשון העברית, חוקרי שירה וחוקרי תרבות. מחקרים חדשים שנכתבו בידי חמישה חוקרים במיוחד עבור ספר זה, מביאים נקודת מבט רעננה על ייחודה של שירתו ועל תרומתו לעולם הספרות והשירה כעורך כתבי עת לספרות. הספר יצא לאור מתוך הכרה שנדרש עיון מעמיק ושיטתי בספרו החדש ובמכלול יצירתו של משורר פורץ דרך זה, יותר ממה שפורסם עד כה.
אירוע ההשקה של הספר יתקיים ב-13.12.22 ב"הסלון הספרותי" בדיזינגוף סנטר. באירוע ישאו דברים בין היתר: פרופ' תמר סוברן, פרופ' רפי וייכרט, ד"ר סיגל נאור פרלמן, רן יגיל, איתמר וכסלר ונועה שקרג'י. יוסף שרון יקריא משיריו.
בסוף שנות ה-90 הפסיק שרון במפתיע לכנס את שיריו בספרים, חדל לפרסם מאמרי ביקורת שירה ולהופיע באירועי שירה, ורק לעיתים נדירות פרסם שירים חדשים, בעיקר במוסף הספרות והתרבות של עיתון "הארץ" ובכתב העת "חדרים". חוקרת הספרות ענת ויסמן (2018) ראתה זאת כחלק מתופעה המאפיינת אותו דור של משוררים. תשובות אחרות טמונות אולי בספרו האחרון של שרון, הפואמה "היורשים" שיצאה לאור ב-1999. בכתבה טלוויזיונית על שבוע הספר שהתקיים באותה עת, בחר דן מירון את ספר הפרוזה ואת ספר השירה שהוא ממליץ עליהם: "חדר" של יובל שמעוני והפואמה "היורשים" של יוסף שרון. זמן קצר לאחר מכן ערך רוני סומק ריאיון עם שרון לכבוד צאת הספר "היורשים" תחת הכותרת "לא נשאר כלום מן המוות ההוא", ונאמר כי בריאיון סומק מנסה "להבין היכן נגמרת המציאות ומתחיל הדמיון, או להפך".
יוסף שרון למד באוניברסיטת תל אביב פילוסופיה כללית, פילוסופיה יהודית ושפה ותרבות צרפת. הוא פרסם תרגומי שירה, עבד בהוצאות לאור כעורך וכלקטור, ולימד שירה וביקורת שירה באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובאוניברסיטת חיפה. הוציא ארבעה ספרי שירה משנות ה-70 עד סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. ספרו החמישי "התחייבויות" (הוצאת מוסד ביאליק, בעריכת פרופ' עמינדב דיקמן ופרופ' דן מירון) יצא ב-2017, בפער של כמעט 20 שנה מספרו הרביעי. אף שהמשיך בכתיבה מדי יום, נמנע מלכנס את שיריו בספרים, הפסיק להשתתף באירועי ספרות ואף ניתק כמעט את כל קשריו עם ידידיו ועמיתיו אנשי הספרות.
הקריירה הספורטיבית של שרון ככדורסלן מבטיח ששיחק בנבחרת ישראל לנוער, נקטעה בשל שירותו הצבאי כנח"לאי בכרם שלום הסמוך לרצועת עזה. תחילה נמשך לגידול צמחי נוי, אך בהמשך יצא להכשרה כחובש קרבי. כמה שנים מאוחר יותר, במלחמת לבנון הראשונה, בהיותו במילואים והוא כבר אב צעיר לפעוטה, חווה את זוועות המלחמה מקרוב. יש המתארים את שירתו כשירה שממנה עולה "האור הפלאי של היום-יום", כדברי מנחם בן, ואולם מראות המלחמה עולים בשירים גם מתוך מעטפת השלווה המדומה של היום-יום.
כך לדוגמה פותח השיר "איש נהרג לעיניי" בשורות המתארות אכילה במטבח הביתי, "ריבת התפוז עם הקליפה המרה […] וממרח סילאן על טוסט […]", אבל האסוציאציה הבלתי נמנעת עבורו היא "מובן שנזכרתי במטבח אחר; כי במלחמה לוח שולחן הציוד הרפואי נשאר בלי רגלים". בהמשך השיר מופיעות הרגליים שוב בשורה המעבירה רטט בשל הפער הבלתי נתפס שבין הניסוח הפשוט והכמעט לא מובן בקריאה ראשונה ("גפת הנעל חוברה לכף הרגל") לבין תמונת הזיכרון המחרידה של המשורר-החובש הקרבי, תמונה שאינה מרפה: באוהל המרפאה הולכות ונערמות גופות חיילים צעירים, ביניהם גופת קצין שנשרף, וכף רגלו ופנים הנעל הפכו לגוש אחד בלתי ניתן להפרדה. וכך השיר, ששורותיו הראשונות פרוזאיות כל כך – ריבת תפוזים וטוסט עם סילאן במטבח – מסתיים בסערת נפש בלשון מקראית: "אלוהים שילח בבני תמותה נפש / ולילה באים בנינו". הזיכרונות המייסרים של המלחמה מוציאים משרון בווירטואוזיות יוצאת דופן את יכולתו לחבר קצוות לשלמות שירית מצמררת, המציגה את שבליבו בעזרת פתרונות אומנותיים מקוריים, שמצא אותם מדויקים עבורו.
בתקופת הנעורים למד יוסף שרון ציור בסטודיו של הצייר אביגדור לואיזאדא, מחבורת ציירי "אופקים חדשים". ללואיזאדא האיש, הצייר והמורה לאומנות, הייתה השפעה ניכרת על תפיסת האומנות של שרון הן כצייר והן כמשורר וכעורך כתבי עת לספרות ולאומנות, ושרון אף הקדיש שיר ללואיזאדא ובו הוא מתארו בשיעוריו בסטודיו לציור. באסופת המאמרים "האור הפלאי של היומיום" מתארת ד"ר מיכל גנץ מישר את משמעות הציורים והרישומים ששיבץ יוסף שרון בכתבי העת לספרות שערך.
שרון המשיך לצייר גם בבגרותו, אך מאחר שגילה את אפשרויות הביטוי שאומנות השירה מאפשרת לו, לא מצא עניין לארגן את ציוריו ולהציגם בתערוכה. עם זאת הקשר לאומנות החזותית המשיך ללוות את חייו. הוא עבד עם דוד גלעדי על ספרו "מסילות באמנות: 82 ציירים ישראלים", עבד בגלריה גורדון, כתב את הספר הרשמי על בניית בית המשפט העליון, ספר הנמכר למבקרי בית המשפט העליון, וכן עבד עם האדריכלים רם כרמי ועדה כרמי-מלמד, מתכנני הבניין וחתני פרס ישראל, על טקסטים הקשורים לעולם האדריכלות. הוא לימד במכללת ויצ"ו לאומנות במחלקה לצילום ולימד בבצלאל. שירו "בהשתלמויות מורים לאומנות" מתאר מפגש לימודי שבו תלמידה ערבייה מתארת צילום, אירוע לימודי שהופך תחת עטו הווירטואוזי של שרון לשיר פוליטי. ניתוח מעניין של השיר מופיע במאמרו של ד"ר גלעד מאירי בספר "האור הפלאי של היומיום".
יוסף שרון נולד בישראל. בסיום לימודיו בכיתה א' ברמת גן, והוא עדיין לא בן שמונה, קיבל על עצמו אביו שליחות מטעם הסוכנות היהודית במטרה לסייע ליהודי קובה לעלות לישראל עם השתלטותו של פידל קסטרו על קובה ב-1959. האב שינה את שם המשפחה משטרכמן לשרון, כפי שנדרש אז מבעלי תפקידים ציבוריים, ויצא להוואנה עם משפחתו. תקופה זו בקובה התאפיינה בחוסר יציבות ובפעולות אלימות כנגד אוהדי המשטר הקודם. כמיליון איש בני המעמד הבינוני והגבוה, רבים מהם יהודים, היגרו ממולדתם. אווירה זו של חוסר ביטחון אישי במרחב הציבורי השפיעה גם על שרון הילד. בהוואנה למד בבית ספר לילדי דיפלומטים שבו רכש את השפה הספרדית, ונקשר מאוד לאירֶנה, המוזכרת בכמה משיריו, האומנת הקובנית שהתגוררה בביתם ושימשה כסוכנת הבית.
האב משמש נושא מרכזי ברבים משיריו של יוסף שרון, שחש קרבה הולכת וגדלה אליו עם השנים. חייו של האב, נחום שרון, התמקדו בפעילות חברתית ותרבותית, ובין השאר פרסם ספרים, סיפורים ומאמרים, כולל תרגומים לעברית. ברקע חייו של האב עמדה שליחות קודמת שלו, שליחות הרת-אסון. על עניין זה נודע ליוסף שרון רק בבגרותו, ובעקבותיה החל לתפוס שרון הבוגר את אביו כמי שחייו חצויים, אדם שחי את חייו פעמיים. בשנות ה-40 של המאה ה-20 נעתרו האב ואשתו הראשונה תֶמה שהיו פעילים חברתיים בהשומר הצעיר והורים צעירים לפעוט בשם גד, לבקשה לסייע בהצלת יהודים בפולין, מתוך כוונה להצטרף מאוחר יותר לחבריהם שעלו לארץ והקימו את קיבוץ עין השופט. אולם גרמניה פלשה לפולין, והאם הצעירה וגד הפעוט נספו. יוסף שרון נקרא על שם סבו יוסף שטרכמן, שנספה שם גם הוא. האב נחום נפטר בפתאומיות כשיוסף היה בן 24. לאחר מותו הוציא הבן לאור את ספרו האחרון של האב "קיץ 1942", שבו תיאר האב את שאירע בקיץ זה בפולין.
עם השיבה מקובה ארצה בראשית שנות ה-60 השתקעה המשפחה ברמת אביב המרוחקת, שכונתה אז "שכונת עבר הירקון". בנעוריו היה יוסף שרון ספורטאי מצטיין בתחומי האתלטיקה, בעיקר בריצה למרחקים קצרים ובקפיצה לגובה. הוא שיחק בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב בכדורסל וצורף לנבחרת ישראל לנוער בכדורסל. חוויית משחקי הכדורסל תרמה לתובנותיו ומצאה דרך ליצירתו הספרותית ("למדתי […] ממשחקי הכדורסל בהם השתתפתי, שכדור הסל, גם ללא כל כדרור, מגלגל אותנו למקומות לא נודעים").
לפרטים נוספים על "האור הפלאי: שירת יוסף שרון ופעילותו במרחב הספרותי":
https://bit.ly/3rIWGwB
מאת: יהורם גלילי
הוספת תגובה