“דויד ואני”, ספר הביכורים שכתב ושרואה אור בימים האלה בהוצאת הספרים החדשה ‘יצירה עברית’ (מבית ‘עברית’ – פלטפורמת הספרות הגדולה בישראל), הוא ספר חניכה ומסע עדין, מלא רגש וסוער במיוחד, שלוקח את הקורא אל מחוזותיו הפרטיים שלו עצמו; כל אחד יוכל למצוא בו את ילדותו, פיתולי התבגרותו ושלל ההתמודדויות שעוברות על מי שמנסה למצוא את מקומו בעולם, להצליח ולהתפתח בו על אף “רעשי הרקע” שהחיים מזמנים לו. או כמו שיואב מכנה זאת: הדרקונים הפרטיים. קריאת חובה.
יואב, ספר לנו על עצמך
“אני ילד לאמא פסיכולוגית. לרוב כששומעים את זה שואלים אותי איך וכמה זה שרט אותי שאמא שלי פסיכולוגית, ואני עונה שההפך. גדלתי בבית מפרה מפתח, בית של תקשורת. הייתי ילד ביישן מאוד והייתה לי סביבה שתמיד דחפה אותי קדימה והאמינה בי.”
מה משך אותך למסלול הכתיבה, בסופו של דבר?
“כתיבה זה דבר אחד מיני עיסוקים רבים בחיי. אני לא יכול לומר שאני נמצא ממש במסלול של כתיבה. כשעברתי לתל אביב לפני כ4 שנים חיפשתי תוכן, תרבות, פיתוח עצמי. אחרי כמה זמן נפל אסימון שבעצם כתיבה זה מאז ומעולם היה התחום שלי. הלכתי לסדנת כתיבה אצל אורלי קסטל בלום בבית אריאלה. לא כל כך התחברתי לרעיון של סדנה ככלל, ונמנעתי מלהקריא. ביקשתי לשלוח לאורלי בפרטי והיא הסכימה. לאחר שקראה היא כתבה לי ואמרה שראתה בי ובכתיבה משהו, ונתנה לי בעצם את האישור הראשון והיחיד שהייתי צריך שמה שיש לי להוציא והצורה שבה אני יודע להוציא את זה, זה טוב, או לפחות לא מביך.”
מה מניע אותך להרגיש רלוונטי ומשמעותי עבור אחרים, בחיי היום יום שלך?
“אני חושב שפשוט זה – להרגיש רלוונטי ומשמעותי לאחרים. יש המון בלבד, ביצירה האישית. אבל לשום דבר בעולם הזה אין ממשות וערך בעיניי כל עוד לא פוגש אנשים, פוגש עולמות אחרים”.
איזה ויתורים עשית בחיים בכדי לצמוח באופן אישי?
“אני לא רואה את זה ככה, ויתור זו מילה בעייתית. התאמות ושינויים הם לא ויתורים כשעושים אותם מרצון.”
מה מעורר בך פחד?
“תנינים”.
בשעות הפנאי, מה אתה אוהב לעשות?
“מאוד אוהב לקרוא, נהנה גם מסרטים, תיאטרון ובכללי כל דבר שיש בו עבודה של מישהו ברמה גבוה למשל תערוכות אומנות, הרצאות”.
כתבת ספר מאוד כל-ישראלי, אבל גם מאוד אישי. מדוע בחרת דווקא בסיפור הזה?
“אני לא חושב שבחרתי בסיפור הזה, זה מה שהיה להוציא באותה נקודת הזמן, ואני מוקיר על זה תודה. זה סיפור ישראלי כי אני מאוד ישראלי, גדלתי פה התחנכתי פה, התבגרתי פה. הסיפור נוגע בהמון נקודות ומקומות שבהם הייתי בחיי”.
ספר לנו מעט על האיזון שבין הנפש והחומר, הכתיבה והיום יום ואיך הם באים לידי ביטוי בכתיבה שלך?
“שאלה מעניינת. הנפש והחומר הם אחד בעיניי, הם מזינים אחד את השני ונהיים למקשה אחת. אני דואג לעצמי בעולם החומר מבחינת תזונה, כושר ובריאות – וככה אני גם מזין את הנפש. אותו דבר הפוך.”
בחרת לכתוב בספר על יחסים בין שני אנשים – סיפור חניכה. מדוע זה הכיוון שמוביל את הסיפור?
“בהמשך לשאלה קודמת, זה הסיפור שהיה בי באותו הזמן. אני לא בחרתי בו, הוא בחר בי. מעבר לזה יש פה הזמנה לקרוא בין השורות ולפצח את מהות הסיפור – במובן מסוים נכון, זה סיפור חניכה ויש בו שני אנשים. במובן אחר, שתי הדמויות הן אותה הדמות, הגיבור בילדותו והגיבור בבגרותו.”
מה קיווית שהספר הזה יהיה עבור מי שקורא בו? מה הדרך שאתה מקווה שהוא יעשה בעולם עבור אנשים?
“האמת היא שלא קיוויתי יותר מדי. רציתי רק שהוא יהיה מה שהוא עבור אנשים. מה שמרגש אותי ומשמח אותי זה לשמוע שקוראים אותו, משם והלאה זה כבר החוויה הסובייקטיבית של כל אחד ואחת. אני מקווה שהוא יגרום לאנשים להרגיש, שירגישו משהו.”
צטט לנו פה קטע שאתה אוהב מהספר, או שמייצג הכי טוב לדעתך את המהות שלו.
“סיגלתי לי מנהג קדוש להניח תמיד את יד ימין על גג הרכב לפני שאני נכנס אליו. רק לרגע. ממש לשנייה. ּובְמֵאִית השנייה הזו, שבה יד ימין שלי מונחת על גג הפח החלוד והמתקלף, אני נושא תפילה קטנה. עשיתי את זה תמיד עם היונדאי, ומההרגל עשיתי את זה עכשיו גם עם הפז׳ו. זה כל כך מהיר ואינטואיטיבי שאני אפילו לא בטוח מה הנוסח, אבל זה משהו שמאוד חשוב לי. ואני לא באמת זוכר למה, ואפילו לא אם אני בוודאות צודק, אבל נדמה לי שלפני אותה נסיעה שכחתי. לא נשאתי תפילה.”
איזה חלום עדיין לא הגשמת?
“את כולם. יש אינספור. להוציא ספר סיפורים קצרים, להתחתן, להיות אבא, לחיות על סירה, לראות משחק NBA. יש עוד”.
את “דויד ואני” אפשר להשיג באתר ההוצאה “יצירה עברית” בגרסת אודיו, דיגיטלי ומודפס https://did.li/jCkOf
הוספת תגובה