איך התחיל הפרויקט?
"הגיע אליי תלמיד ששמו שי. הוא סיפר לי שבזמן טקס יום השואה התלמידים רק מחכים שהוא כבר יעבור כי הם לא מבינים על מה מדברים בטקס. הוא הוסיף שבעולם יש התעסקות רבה בהכחשת השואה ושהוא לא חושב שנושא השואה נמצא ונוכח באמת בחיים שלנו. מכאן נולד הפרויקט "ילד זוכר ילד". זו יוזמה של הילדים יחד איתי וזה גם החידוש בתוכנית: התלמידים והמורים עובדים יחד. בניגוד לרוב היוזמות שקורות במערכת החינוך שבהן המורים יוזמים את הדברים ולא מפתחים אותן יחד עם התלמידים, כאן מדובר בפרויקט שבו התלמידים נוכחים מאד ופעילים כמו המורים כדי שדברים יצאו לפועל."
מה עושים בפרויקט?
"בהתחלה ניסינו לראיין שורדי שואה, הם אנשים מבוגרים וחלקם לא הגיעו לראיונות. במערכת החינוך כבר ברור כמה שנים שצריך לחפש דרכים נוספות להוראת השואה כי שורדי השואה הולכים ונעלמים. ניסינו לחשוב על דרכים אחרות לחבר את התלמידים לנושא והגענו לרשת חברתית שנקראת "פינטרסט" שזו רשת חברתית גדולה מאד שבה אנשים מעלים תמונות. הפרויקט שלנו הוא מאד חזותי, כי אנחנו מתאימים אותו לתלמידים שחיים בדור האינסטגרם. לכן אנחנו עובדים באותו האופן, דרך הרשתות החברתיות."
ב"פינטרסט" אנשים מכל העולם מעלים תמונות של ילדים שנספו בשואה. בפרויקט מקימים להם תיעוד ואיסוף, וילדים אשר לא תועדו עד היום מועלים למאגר הלאומי ב"יד ושם".
איך יודעים פרטים על אותם ילדים שבתמונות?
"מבחינה היסטורית, בשנות השלושים אנשים היו מצטלמים רק באירועים חשובים ומיוחדים ובתחתית התמונה או מאחוריה היו רושמים את שם המצולם. הדבר הזה עזר לנו מאד. היהודים לקחו תמונות של קרובים ובני משפחה יחד איתם והתמונות האלו הסתובבו בין דרכי בריחה ושורדים, דרך מחסני המזוודות במחנות ההשמדה ובדרכים נוספות. ערמות של תמונות התערבבו אלו באלו והתגלגלו בכל העולם. יש קצת יותר מארבעה מיליון שמות ב"יד ושם", אך אין שם את כל התיעוד של כל ששת המיליונים. אנחנו מוסיפים עוד שמות למאגר. עד כה הוספנו בסביבות מאה וחמישים ילדים".
מה תפקיד הילדים בפרויקט?
"אנחנו כורים את התמונות מהאינטרנט, נותנים אותם לילדים והם בעצמם מבצעים הצלבת מידע דרך מאגרי מידע אינטרנטיים, וחוקרים את חייו של אותו ילד שבתמונה. היתרון הגדול בפרויקט הוא שהילדים מדמים ממש עבודת חוקר, הם מקבלים משהו ראשוני לחלוטין ומתעסקים עם חומרים שעוד לא נגעו בהם כמעט בכלל לפני. מעבר לכך, גם אם הם לא ימצאו תיעוד רב לילד שבתמונה, הם עושים חקר: מי הילד הזה, מה קרה למשפחה שלו, מה קרה לקהילה שלו, מה הסיפור שלו בכלל? הם מסתכלים בלבן של העיניים של הנספים ולכן נקשרים לאותו ילד מסויים שהם חוקרים עליו. מאד קשה ובלתי אפשרי להבין מה הם שישה מליון נרצחים, אבל כשמביטים בתמונות הילדים שלא נגמרות, מתחילים קצת לתפוס את גודל האובדן. צריך להבין שכשגוללים במסך אלף תמונות של אנשים, זה אפילו לא כמות הנרצחים ביום אחד במחנה ההשמדה טרבלינקה למשל. ברגע שהילדים קולטים את העניין, זה מכה בהם."
כיצד הילדים בוחרים ילד שעליו יחקרו?
"כל ילד בוחר ילד לפי רצונו. התלמידים שואלים אותי 'איך לבחור, במי לבחור?', ואני אומרת להם- 'תבחרו לפי הלב שלכם', כדי שיהיה להם חיבור אישי. ברגע שילד נקשר רגשית, הפרויקט הופך להיות משמעותי עבורו. הרבה בוחרים תמונות שהן לא בהכרח של ילדים יפים, אלא ילדים שמזכירים להם את עצמם או קרוב משפחה קרוב שלהם, כך שהם חשים עימם הזדהות מסוימת. הם דור האינסטגרם והם רגילים להסתכל על אנשים דרך תמונות, וככה הם מאד נקשרים. הילדים משתמשים במאגרי Big Data שעוסקים בשואה או במאגרים יהודים או אוניברסליים, והם מצליבים מידע ע"י מיומנויות חקר".
נשמע לא פשוט לבצע עבודה כזו אפילו בשביל חוקרים מנוסים.
"נכון, זו עבודה מורכבת שהתלמידים מתנסים בה. אנחנו משתמשים במאגרי Big Data בנוסף למאגרים שנמצאים ב"יד ושם". בשנים הראשונות לאחר השואה לא היה תיעוד רב כי ניצולי השואה האמינו שאולי חלק מבני משפחותיהם שרדו את השואה והם יפגשו אותם בקרוב ולכן לקח מספר שנים עד שהעלו את שמות יקיריהם למאגר של "יד ושם". מאגר נוסף הוא ארכיון המסמכים הנאצי שבו יש רשימות מסודרות של שמות הנרצחים, אבל כיום יש מאגרים שעדיין לא פותחים אותם לציבור כי עוד לא חלפו מאה שנים והדבר בעייתי מבחינת פרטיות."
מה הערך המוסף שאיתו יוצאים הילדים מהחקר?
"יש תובנות שקורות בדרך: ברגע שהילדים מתחילים להבין מי היה הילד אותו הם חוקרים, הם מרגישים אחריות גדולה. בזיכרון הלאומי הישראלי- איך זוכרים אדם מהשואה? כחוש, מאד מסכן, לבוש בגדים בלויים, רעב, אומלל. זה מה שנצרב לנו בתודעה. אבל בתמונות הם פוגשים את הילדים באופן חי. אנחנו בעצם הופכים אותם ל"בני אדם". קשה להזדהות עם מישהו כ"כ מסכן ואומלל, אבל ברגע שרואים ילדים "רגילים" עם שמלה, עם דובי ליד המיטה, עם חיוך, מתחילים לראות אותם כבני אדם. הם עושים עבודת חקר גדולה ואז נוסעים למסע באושוויץ, עומדים במחנות ומדברים על הילדים שהם חקרו. זו חוויה אחרת לחלוטין: לא קוראים שם על אדם שאין להם מושג מי זה, אלא על ילד שהם חקרו עליו כבר בסביבות שנה והם קשורים אליו. אנחנו מתחילים להכין את הילדים להופיע ב"זיכרון בסלון" ביום השואה הנוכחי- התלמידים יעבירו הלאה את הסיפור שהם חקרו. גם בני הדור השלישי והרביעי יכולים וצריכים להמשיך לשאת את הלפיד הזיכרון."
כמה שנים רץ הפרויקט?
"הפרויקט רץ כבר שש שנים ומיועד לתלמידי חט"ב ותיכון. כרגע הוא פועל בבתי ספר באזור המרכז. אנחנו מנסים להפוך אותו לפרויקט ארצי וגם כזה שיופץ בחו"ל. מתחילת הדרך ועד היום הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות תמכו ועזרו בהקמת הפרויקט. אנחנו גם עובדים באופן צמוד עם עמותת "דורות המשך" של בני הדור השני לשואה, ומפרסמים את עבודות התלמידים במאגר שלהם."
איך התגובות לפרויקט?
" אנחנו מקיימים רפלקציות עם הילדים, ורואים כיצד הם חווים תחושה שהם ממש מחיים ילד ומשפחה. הם חשים אחריות, רואים דברים בצורה שונה ולומדים להיות חוקרים. החקר נותן המחשה לרצח הבלתי נתפס שהיה ומביא פרספקטיבה שונה לנושא השואה. בנוסף, אנשים מגיעים אליי בכנסים ואומרים לי שלא תיעדו את סיפור המשפחה שלהם כי לא הייתה נגישות לחומרים האלה ושואלים אם אנחנו מוכנים לעשות את זה בשבילם, ואנחנו עושים זאת. מקומות שעוסקים בשואה ומקבלים חומרים ישנים עם תמונות שלא נבדקו, מעבירים לנו את החומרים והתלמידים עושים להם דיגיטציה וחקר. המון גופים משתפים פעולה בכל מיני וריאציות."
סיפור מיוחד שנתקלת בו במהלך הפרויקט.
"בבי"ס תיכון "בן צבי" בקרית אונו ניתנה לאיתי, אחד הילדים, תמונה של ילדה הולנדית ששמה הנרייטה והוא תיעד אותה ובחקר גילה עוד אחד עשר קרובי משפחה של אותה ילדה! כולם הועלו למאגר ב"יד ושם", ואח"כ במאגרי המידע העולמיים גילו עוד 4364 קרובי משפחה של אותה ילדה! ילדים חוקרים על ילדים וכך מקבלים תמונה רחבה יותר לגבי הסיפור האישי, המשפחתי והקהילתי שלהם".
מה החזון?
"פעמים רבות ישראלים מכירים את ההיסטוריה מתקופת התנ"ך ומהקמת המדינה. באמצע יש חור שחור ענק עם איי ידע ספציפיים כמו גירוש ספרד. אנחנו מנגישים לילדים את התקופה שלפני השואה, את הקהילות היהודיות הרבות שהיו בגולה דרך הסיפור של ילד יהודי אחד. דרכו הם לומדים על המשפחה, הקהילה והמדינה. בנוסף ישנה הכחשת שואה גדולה היום בעולם והרבה ישראלים לא מודעים לכך בכלל. אלו דברים שקורים בהווה. זה קיים וזה מצמרר. יש מלחמה גדולה ברשתות החברתיות על הסיפור הזה, ואנחנו שותפים למלחמה הזו דרך הפרויקט שהילדים עושים. הרציונל הוא לתת את תרומתנו הצנועה לעניין הכחשת השואה. מעבר לכך- לקדם את עניין הפדגוגיה הבסיסי, הוראה יותר חוויתית, איכותית ומעמיקה, למידה עצמאית ולמידת חקר, לימוד מיומנויות של המאה ה-21 ואחריות חברתית. הילדים גם בודקים בשלב ראשוני זה לזה את העבודות- זו למידת עמיתים מדהימה. אני מאד מאמינה בעירוב בני הנוער בתהליכי הלמידה בלי לפחד מהמקום הזה. הם מביאים את עצמם ע"י חשיבה ביקורתית וחינוך לערכים ולסקרנות, ולכן צריך לשלב ולהביא את הביטוי האישי והאותנטיות שלהם. אני לא הכרחתי את אותו ילד לחפש ולמצוא אחד עשר קרובי משפחה של הנרייטה. זה הגיע ממנו."
הוספת תגובה