באחד באוקטובר של שנת 2017 נכנסתי לראשונה לבית הספר "אופקים" בחיפה. לא ידעתי מה מצפה לי בשנה זו ואם אצליח באמת לתרום שם את חלקי. כל התלמידים וצוות ההוראה והסיוע היו במבואה גדולה והקשיבו למורה אחת שדיברה אל תוך המיקרופון. תפסתי את מקומי בצד והבטתי סביבי. מבטים ננעצו בי, אך כמעט ולא חשתי בהם בגלל שנראה שאני לטשתי עיניים בחזרה. ידעתי מראש כמובן לאן אני עומדת להגיע, אבל… לחשוב זה דבר אחד ולהיות פתאום נוכחת ולחוש- זה דבר אחר.
ילדים מגילאי חמש ועד גילאי עשרים ואחת היו מרוכזים במפגש. ילדים שחלקם על כסאות גלגלים, חלקם מתניידים באמצעות קביים וחלקם צולעים בהליכתם. ילדים עם CP, תסמונת דאון או פיגור. ילדים בעלי צריכם מיוחדים.
ואני- עדיין ילדונת בעצמי, עוד לא בת 20- לוטשת בהם עיניים ולא יודעת מה אני מרגישה. בעצם, יודעת. הפחד החל להזדחל במהירות והחששות החלו לתפוס בי מקום. כאן אני אמורה להיות? כאן אצליח לתרום את שנת השירות השנייה שלי?
בתחילת שנת השירות הראשונה שלי, אם מישהו היה אומר לי שאת השנה הבאה אעשה במקום שמתעסק בחינוך מיוחד, הייתי בוודאות צוחקת עליו וממשיכה ללכת בדרכי. פחדתי מזה. פחדתי נורא. הפנים, הקול, ההליכה, ההתנהגות, השונים כ"כ, גרמו לי להתרחק ולברוח. לא ליצור קשר עין ולא לחשוב- מי אלה, אותן נשמות- בעצם?
ובאמצע שנת השירות הראשונה שלי, נפלה בי ההחלטה שלא יכול להיות שאני רועדת כ"כ מתחום הצרכים המיוחדים, שכלל לא נחשפתי אליו כמו שצריך. שאני כ"כ משותקת ממנו. אני הולכת לעשות את שנת השירות השנייה דווקא במקום של חינוך מיוחד. למה? על הפרנציפ.
חודש פברואר מצויין בארץ כחודש של העלאת המודעות לבעלי צרכים מיוחדים והרחבת העזרה עבורם, ואולי לא בכדי. חודש פברואר הוא בעצם חודש שבט עפ"י לוח השנה העברי, והמזל שלו הוא דלי. בכוחו של הדלי להיות כלי של מילוי שאוגר בתוכו מים ומשפיע על הזקוקים להם ברכה ורוויה.
כולנו בעלי צרכים מיוחדים, כל אחד והצורך המיוחד שלו. זה לא חייב להיות אוטיזם, פיגור או שיתוק מוחין. זה יכול להיות גם צורך ביותר הקשבה, אהבה או נחת. אולי את צריכה יותר שלום בית? ואולי אתה זקוק לחמלה? האם אנו שמים לב לאנשים סביבנו בתוך השגרה השוטפת? האם אנו רואים גם מעבר לגוף- את הצרכים הפנימיים של הנשמה?
ט"ו בשבט נחגג בעת שהעצים לא בהכרח ירוקים עדיין, הפרחים רק מתחילים לבצבץ והטבע מתלבט אם לפרוש ענפיו. היהדות, בניגוד לתרבויות זרות, מקדשת לא רק את היעד, אלא את התהליך. אמנם כעת עוד לא אביב בחוץ, אבל כבר יש בו כוח של חיים, חיוניות וצמיחה, הזרעים בשלים, והם מתחילים את מסע הגדילה שלהם. זה תהליך שקט, איטי ועדין, ומי שיחכה בסבלנות ובהתמדה- יזכה לחוות תוצאות מרהיבות.
פגשתי תלמידים שלא יכלו להבין את החומר הלימודי, שלא יכלו ללכת, שלא יכלו לדבר. ילדים שרק העיניים שלהם זזו, שום איבר אחר, אבל בזכות אותן עיניים יכולתי לדעת שבתוך הגוף שלהם כלואה נשמה טובה כ"כ.
מודה שהיה לי קשה. קשה עם הילדים שצעקו כי רק כך יכלו לתקשר, וקשה עם הילדים שלא הוציאו הגה. תקשורת היא הדבר שמחבר בין בני אדם, וכאשר היא נעלמת נוצר חלל ריק.
אבל כאשר היא נעלמת נוצרת גם הקשבה.
זה לקח לי זמן, אבל למדתי להקשיב להם: להקשיב לצרחות קורעות האוזניים ולהקשיב לדממה השורפת את הלב. למדתי אותם, את הילדים הקסומים האלו, שכל כולם היא אהבה אחת גדולה. וכמו שהטבע לאט לאט מתעורר לחיים, כך גם הם פרחו, לאט לאט, בקצב שלהם, הנכון.
וגם אני פרחתי, בזכותם.
אז בואו נקשיב לרגע למי שמולנו. נוריד את האגו, את הרצון להיות צודקים ולנצח, את הידיעה שבידנו התשובות לכל. בואו נגיע ענווים, מכילים וניתן את הלב.
בואו נהיה בעלי צרכים מיוחדים ונעזור לכאלו. כי אלו אנחנו.
כמו הדלי.
וואו, קוראת את הטור הזה והעיניים נהיות לחות. ממש מרגש ונוגע, גם הכתיבה וגם המהות שהעברת בה ❤
תבונה ורגישות עד אין קץ, העברת את תחושותייך בצורה מדהימה ומרתקת. מחכה לטור הבא שלך יפתי.
כל הכתבה מרגשת ונוגעת ללב,משקפת את ההתנסות מלאת רצון לעזור,להיטיב ולהפנים ולהכיל,כל הכבוד לך!יישר כח!
כיף לשמוע