עד כמה שהקיפוד היא חיה קטנה ומתוקה, היא גם חיה שברירית ועדינה והקוצים למעשה הם שכבת ההגנה שלה, כך שכל מי שמנסה להתקרב אל קיפוד מסתכן בדקירה כואבת. גם אנחנו כמו הקיפודים מגדלים שכבת קוצים (בלתי נראית כמובן). כל ציפיה שלא מומשה, כל אכזבה, כל כאב, כל כעס, כל טרחה הופכים לעוד ועוד קוצים הבונים לנו שכבת הגנה מפני העולם. וככל שאנחנו גדלים, כך גדלה לה גם שכבת הקוצם. ומי שמנסה להתקרב אלינו – נדקר.
כאשר אנחנו נפגשים עם איש, אישה, הצעה עיסקית או דלת חדשה הנפתחת אל הלא נודע, אנחנו מיד זוקפים את הקוצים ומתכדררים לכדור ולא מאפשרים לאף אחד באמת לגשת אלינו.
מדוע אנחנו מתכדררים? ניחשתם נכון? הכדרור הוא פעולת הגנה, פעולת מניעה שלא תחשוף אותנו לאכזבות נוספות, לכאב נוסף. אבל אם נשדר לעולם את התדר הטוב, נגלה שהעולם מלא באנשים טובים שמוכנים להוציא בעדינות ובסבלנות את הקוצים שגידלנו וטיפחנו במשך שנים. אותם אנשים טובים מצליחים לגעת בנו ולאט לאט להוריד את המגננות ולהוציא אותנו מן הכדרור.
רק כאשר הקיפוד מסיר את ההגנות, יוצא מן הכדרור ונפתח אל העולם מגלים כמה הוא מתוק, חמוש ושובה לב. גם אנחנו, כמותו, ככל שנפתח ונצא מן הכדרור נוכל להתרכך, להיפתח, פחות לחשוד ויותר לחשוב עם הלב, להתחבר למהות האמיתית בלי לקחת דברים אישית ובלי להניח הנחות מוטעות. במילים אחרות, אם נדמיין את החיים כרחוב רחוב קסום, בשום, נפלא ומלא חברים אוהבים בו אנחנו צועדים בהתרגשות, נלך לימים טובים יותר כשאנחנו מחוייכים ונטולי קוצים מכאיבים.
ועד הטור בא, תוכלו להתחבר לצד היצירתי, האופטימי והמחודד שלכם ולרכוש את הספר שלי "מחודדים לחיים" בלינק הבא – https://bit.ly/mehudadimmokasini
חלק מההכנסות ממכירות הספר יועבר כתרומה לעמותת "איתן" – כל אחד יכול https://www.everybodycan.co.il
מאת: שאול מידן
הוספת תגובה