חלק ניכר בעונה הרגיש כמו הספד לפולי (הלן מקרורי, ז"ל). מהשנייה הראשונה הקלאס והחכמה שפולי הציגה חסרים בנוף. הדמות של מייקל הופכת למיותרת, ארתור תלוי בין החיים למצוקות הנפשיות שלו. נדמה שבלי פולי, אף אחד לא יודע מה המקום שלו ואיך להתנהל. בחלק מהסצנות ניתן לחשוב שהשחקנים מתאבלים על מי שמקרורי הייתה עבורם כמעט כמו שהדמויות מתאבלות על כל מה שפולי נתנה לסדרה. המוות שלה הותיר חלל שלצערי אף דמות לא הצליחה למלא. אולי ליזי, אבל אליה נגיע עוד רגע.
קיבלנו עונה מלאה בשכול והקרבות. המוות של פולי היה רק הפתיח. טומי מפסיק לשתות אלכוהול אבל ממשיך לנוע בין אימפריית הפשע שהוא מנהל למקורות שלו כצועני. עליית הפאשיזם לא מבשרת טובות לצוענים או לאלפי סלמונס החבר היהודי שלו, שגם הוא בשלב הזה מתנהל כצל של עצמו. כותב אופרה ומסרב שאנשים יעשנו לידו. עדיין, שתי דמויות שהן שבר כלי מצליחות לתת גם בעונה הזאת את הדיאלוגים העמוקים ביותר.
ליזי (נטשה או'קיף הנהדרת) מתאבלת על מי שבעלה היה פעם ועל הנזקים שהוא מותיר אחריו בחייה. במשפחה שלהם. שוב השכול דופק בדלת וליזי היא זאת שצריכה להרכיב את השברים, לא פעם היא אומרת לטומי שהיא מרגישה שהוא רואה במשפחה שלו עוד סימון לרשימת הדברים לעשות. עד שמשהו מתנפץ חזק מדי ואין דרך להחזיר את הגלגל לאחור. ליזי מתפתחת בעונה הזאת, אולי הדמות הנשית היחידה שפועלת ברציונל ומקבלת את הבמה שמגיעה לה. נקווה שהסרט יעשה איתה חסד.
עליית הפאשיזם מתקדמת במהירות. טומי מרגיש שליחות לעצור את קצב העלייה באנגליה. בשביל זה הוא נכנס למעגל הקרוב של מוסלי (סאם קלאפלין) ואשתו חובבי הנאצים. במקביל הוא מקבל חדשות על מצבו הבריאותי. עונה של בחירות בין טוב לרע. סיטואציה שטומי מתקשה בה, כי הוא לא רע מוחלט ובטח שלא טוב מוחלט. הוא האנטי-גיבור שכולנו אוהבים אבל העונה לא מספק עד הסוף את הסחורה.
המחסור המרכזי בעונה (למעט פולי) הוא בדמות נבל ממשית. אחרי ההכרזה של טומי בעונה הקודמת שאת מוסלי הוא כנראה לא יצליח להביס, מוסלי לא משדר עומצה. לא את הלהט של האיטלקים בעונה הרביעית ולא את הכוח של אלפי סלמונס בעונות שלפני. מייקל לא באמת יכול להוות קונטרה לטומי וכשהוא אומר שהוא יהיה זה שיהרוג אותו, אף אחד לא מאמין לו. לא הייתה באמת דמות שיכולה להביס את טומי שלבי והוא אומר את זה יפה
נקווה שהסרט יגיע מהר ויסגור מעגל בצורה הולמת יותר. כי עם כל הכבוד לחזרה של טומי למקורותיו הצוענים, קצת התגעגעתי לדמות שלמדתי לאהוב במשך חמש עונות.
מאת: מאיה גולדין
הסוף דווקא יפה, שהעבר שלו נשרף מאחוריו. האחוזה שלו, סמל לעוצמה שקנו לו חיי הפשע נהרסת בפיצוץ ענק בהוראתו. יש בזה משהו מאוד סימבולי.
אם משהו טיפה הפריע לי בדמות של טומי זה ששש עונות ומעולם לא זכור לי שהוא צחק או הריץ בדיחה או משהו. מין רצינות תהומית כזו של מצליחנים. why so serious?