ממש כמו פעם- כאש בשדה קוצים.
טרם התקדמותה המואצת של הטכנולוגיה, עוד לפני שנוצרו בכלל כרכרות או רכבות, עוד לפני שהאדם העלה בדעתו שיהיה ניתן להעביר מסר באמצעים שלא יצריכו ממנו כמעט מאמץ, הוא היה צריך לבחון כיצד יוכל להעביר לכפר הסמוך את ההודעה המשמחת: "הפולשים ברחו", או את ההודעה הפחות משמחת: "כל הכבשים נטרפו".
וכיצד יעשה זאת?
באמצעות הטכנולוגיה הראשונה שהצליח להמציא- האש. האש מאירה למרחקים, מפזרת חום ולהט ולא ניתן לטעות בריחה שנישא עם הרוח. שנים רבות הדלקת מדורות היה האמצעי המרכזי, הבולט והמהיר ביותר להעברת מסרים שונים בעולם הקדום. ואז החלה הטכנולוגיה מאיצה ורודפת אחרי עוד ועוד פיתוחים וחידושים. נדמה כי כל כמה שנים משתנה העולם שאנו מכירים כיום, ומשתכלל ומשתדרג ללא שובע, כאשר בתום המצאה חדשנית אחת פוזלת העין לעבר הבאה בתור.
ביהדות צועדים צדדים עתיקים כשלצידם כאלו חדשים, מסורת וקידמה שולבות בה זרועות ונדמה כי אצלה האיזון הוא שם המשחק. ואמנם חרף התקדמות הטכנולוגיה, היא עדיין מזכירה ומציינת בסמליות את העברת המסר הקדום שנעשה בשנים חולפות עברו ע"י האש.
לאורך שנים, המסורת בל"ג בעומר היא להדליק מדורות ולזכור את הניסים שאירעו לנו בעבר, אך גם את המאבקים והמלחמות. את ההתמדה והאופטימיות, את האמונה והמיוחדות. אולי לא סתם נבחרה לכך דווקא האש. כאשר אדם בוער מבפנים- בוער באידיאלים, בוער בשמחה, בוער בטוב- האור שבו מופץ החוצה והוא הופך להיות אש שמעבירה מסר לסביבתו, אנרגיה חיה ונושמת.
האש חזקה ועוצמתית ולכן עלולה להיות מסוכנת ומכלה. בואו נאיר. בואו נזרח. בואו נבחר באהבה ובטוב, בעוצמה שתעצים את האנשים שבחיינו, ובאש שתמיד תמשיך לעלות מעלה מעלה בתנועתה שאינה פוסקת, בשאיפה גדולה תמיד להתקדמות לעבר עולם נכון יותר.
וכולנו יכולים להיות אש בוערת בטוב, אש שגדלה ממעשים טובים ומרגשות חיוביים, ממחשבות מעצימות ומדיבורים מדוייקים. אש שמחממת את האחר בהקשבה ובכנות. אש של אהבה.
הוספת תגובה