הרי הינו מצפים, שהדמות התייחסות תהא הפרופ' המכובד, ראש החוג, ולא הסטודנט, שעיקר יתרונו, הינו צעירותו. הפרופ' ממש מתבטל בפני הסטודנט הצעיר, ושואל "למה שתרצה אותי"?, אין יותר פרופ' מכובד, יש איש צעיר, פורה מענין, לעומת מי ששיאו הגופני מאחוריו. בפנינו שלושה גברים עם מערכות יחסים דינמיות ביניהם, בעבר, בהווה, כאשר מחד ניצב ראש החוג, מרצה נוסף, והציר המרכזי, הוא הרומן המיני עם הסטודנט. לכאורה יש בהצגה זאת את כל הרכיבים הנכונים, הוידאו ארט המרשים, מונולוגים של שחקנים ברוכי כשרון, נגיעות ברומי וביוון, ושפה עברית רהוטה לרוב.
אחד הדברים שבולטים לעין מרגע כניסת השחקנים לבימה הוא הקבקבים מעץ שהם פוסעים עליהם. הקבקבים מכתיבים הליכה איטית, אינם מאפשרים תנועות חדות, ובעיקר – יוצרים הגבהה פיזית משמעותית של הדמויות. כאמור יש פה הכל, רק לא במינון הנכון, ולא בהרכב הנכון, והדבר יוצר פספוס אדיר. כך למשל, במקום להתמקד במונולוגים המרשימים, הרגשתי שהבוטות המינית, היא המובילה. במקום להגדיל את נפח הדמויות המרשימות, כולם אנשים רחבי אופקים, הרגשתי שיש מיקוד בשפה המינית.
אני שואל בעיקר עצמי, אילו היינו במערכות יחסים בין גברים נשים, במקום, מערכות יחסים בין גברים, האם מישהו היה משתמש בשפה בוטה, שאין לי רצון להתעכב עליה, היא מבחינתי אחד מהפספוסים הגדולים. יש לנו דמויות רהוטות, משכילות, והמיקוד חוזר וחוזר לשפה המינית הבוטה. צר לי, בעיני פספוס אדיר. בדרך חזרה, עברתי דרך כיכר השבויים, לדאבון ליבי, הרגשתי שיש פה עוד קבוצה שנטמעה בתל אביב, כאשר יתרת העיר, ממשיכה בשגרת חייה.
מאת עו"ד אריאל דרור, מחבר רב המכר חלוקת רכוש בהליך גירושין.
הוספת תגובה