לרגע מתחשק לי לומר לו, הי חבר, יש מלחמה בחוץ. מכל האיומים שרוחשים סביבנו, זה הזמן שמצאתם לריב על השאלה אם ללכת למפגש חברים? אבל באותו רגע ממש גם מחלחלת ההבנה שאלה הם ימים שבהם העצבים של כולנו חשופים. כל זבוב הופך לפיל ומשהו שאולי לא היינו מבחינים בו כלל בימי שגרה, הופך פתאום להיות עצום עד כדי כך שמוציא אותנו מאיזון.
כבר למעלה משבוע שגם אני כמו אותו חבר וכמו כל העם שלנו, סגורה בבית אחד עם האיש שלי, סופגים עוד ועוד חדשות שהנפש לא יכולה לעכל ומנסים לחייך ולשדר ביטחון לשני הילדים והכלבה שאיתנו שבבית. ילד אחד שיש מי שמכנים אותו "חייל" נמצא בצבא ובכל פעם שהאזעקה מתריעה ואנו רצים להתעטף בביטחון שבין קירות הממ"ד, מתפשט בגוף הפחד המצמית לשלומו ולשלומם של הלוחמים שלנו.
וב"חופשה" הזאת שנכפתה עלינו, שבה כולנו סגורים בין אותם קירות והנפש לא מצליחה להירגע, קורה שאנחנו מביטים על אותם אנשים שחולקים עימנו את אותם קירות ותוהים איך זה שלא שמנו לב עד כה שהם בעצם לחלוטין בלתי נסבלים…
אז כדי לעבור את הימים האלה בשלום יחסי בין בני הבית, משתפת אתכם ב 4 תובנות שפועלות אצלנו ומקווה שישמשו גם אתכם:
- כל התגובות לגיטימיות. את לא מצליחה להתנתק ממסכי החדשות ואילו הוא מעדיף לצפות בסירטונים טפשיים בטיקטוק? את חייבת לדבר על מה שקורה והוא שותק? זה לא אומר שהוא אטום. זה גם לא אומר שלך אכפת יותר ממה שקורה. כל אחד מוצא את הדרך המתאימה עבורו להתמודד עם המצב. אני מתעקשת לצאת לבתי קפה אחת ליומיים לפחות. למרות שהם ריקים כמעט, זה מעניק לי תחושת רוגע כאילו העולם ממשיך להתקיים. בזמן הזה בדיוק האיש שלי בוחר להיות בבית, עם הטלוויזיה בפול ווליום. מי מאיתנו צודק? הכל לגיטימי, זוכרים?
- היו סלחניים. הילדים אכלו בסלון והשאירו פירורים? מישהו השאיר כלים מלוכלכים? משטרת הניקיון לא תגיע אליכם היום וכנראה שגם לא עד סיום המלחמה. הרשו לעצמכם קצת להרפות. אושר לא נמדד בניקיון. תתמקדו בדברים החשובים. אם הילדים מלכלכים, זה סימן שהם איתכם בבית – מי יכול לבקש יותר מזה בימינו? אם האיש שלך אמר משהו מעצבן, בין אם זה על הכסף שנגמר או על האוכל שנראה לו תפל פתאום, זה עשוי להיות ביטוי של הלחץ שהוא נמצא בו. ואם האישה שלך כועסת שהלכת עם חברים, אולי זה כי היא חוששת להשאר לבד בבית. הרי לכולנו יש דאגות הן מהמצב והן מההשלכות שלו. לא כולם מסוגלים לבטא את הדברים בצורה ברורה ולפעמים הביקורת היא דרך לשחרר את הלחצים מאותם דברים שלכאורה לא קשורים. הזכירו זאת לעצמכם בעת שאתם מקבלים את הביקורת בשתיקה ומניחים למילים הללו להתפוגג באוויר. הרי יהיו לנו אינספור הזדמנויות בהמשך להזכיר את גדלות הנפש שלנו ולדרוש פיצוי בריבית דריבית.
- תשאלו שאלות. מה יגרום לך להרגיש בטוח או רגוע יותר? מה היית רוצה לקבל ממני כעת? ממה היית רוצה שאמנע? הצרכים של כל אחד מאיתנו שונים ומה שעושה לי טוב, לא בהכרח זהה אצל בן זוגי או ילדיי. לפעמים דווקא שאילת השאלות מעלה את הדברים למודעות ומאפשרת שיתוף אמיתי ורגיעה. לפעמים היא עשויה להוביל לתוצאות מפתיעות. האיש שלי למשל נרגע כשהוא בעשייה מקצועית. אבל מה לעשות שבהיותו מרצה, כל העבודה בוטלה. אז מתוך השיח על הצורך במפלט ורגיעה, החלטנו ליזום סדרת מפגשי זום עם יוצרי הומור מובילים. עכשיו לאיש שלי יש הרבה עבודה, לקהל שלו יש תוכן מרתק ואני יכולה לקבוע לי מפגש נוסף בבית קפה. כולנו מרוצים.
- הכירו מחדש. הניחו לעצמכם לראות את יקירכם במבט חדש ולהתאהב. מצבי קיצון מוציאים מאיתנו התנהגויות שלא מתקיימות בימי שגרה. ביתי בת ה 12 סיפרה לי על מגוון הדרכים בהן היא מווסתת לעצמה את המידע החדשותי כדי לא להיכנס לחרדות. זה גרם לי להעריך אותה יותר מתמיד על השליטה העצמית ועל בגרותה הנפשית. הבן הצעיר מקיים שיחות עידוד לחבריו שמדוכדכים בבית. האיש שלי יוזם ומייצר תכנים חדשים במטרה לסייע לאנשים להקל על המצוקה הנפשית. האנשים סביבנו עושים כל כך הרבה דברים מרגשים ואל לנו להשאר אדישים לכך. מיצאו בהם את הדברים היפים את רוח ההתנדבות, את האומץ להמשיך הלאה למרות הלחץ, את דברי החוכמה בניתוח המצב, ברגיעה שהם משדרים או בכל דבר אחר שתמצאו לנכון. הביטו עליהם, העריכו את התכונות שאתם מגלים בהם והרשו לגלי חום להציף אתכם באהבה.
וזיכרו שעוד מעט, כשכל זה ייגמר ונחזור לשגרה וללחץ הרגיל, בוודאי שוב יהדהד לו המשפט, הלוואי שהיה לי קצת יותר זמן להיות בבית עם בן הזוג והילדים…
אני בכלל לא לחוץ. המוטו שלי לחיים מאושרים הוא תסמונת בת היענה, כלומר – מה שאני לא רואה, לא קיים.