ברוריה רבינוביץ הוציאה לאור בימים אלו ספר ילדים חדש בשם: "הדג הזה יחיה!" (איורים: מיכל אברסין). בהקדשה המופיעה בתחילת ספרה היא כותבת בין היתר: "החיים הם סיפור שאנחנו חלק ממנו, ולכול אחד יש תפקיד ייחודי בתוכו. אם נחפש משמעות, נמצא את הכוחות והעוז להגשים את הייעוד שלנו בעולם".
בספר מופיעה דמותה של דסי רבינוביץ', בתם המנוחה של ברוריה ופיני רבינוביץ' שהתמודדה בגבורה עם מחלת הסרטן ובחייה הייתה מקור תמיכה לחולים ובריאים בשל השמחה והראייה החיובית שאפיינו אותה, וכך גם כיום שנים לאחר פטירתה בגיל 19 בלבד. דסי לימדה מהו מאבק אמיץ, ואף גרמה למהפכה ביחסים שבין רופא לחולה והותירה טעם של צדק ולשינוי בתפיסת העולם של הממסד הרפואי. דסי הפכה לסמל לזכותו של החולה לטיפול הגון ולקבלת 'דעה שנייה' במסגרת ההליך הרפואי.
דרך דמותו של אחד מנכדיה המספר את הסיפור מצליחה ברוריה, אמה של דסי, להעביר בספרה החדש את ההתמודדות בשמחה ובאמונה שדרשה עבודה עצמית רבה של דסי. כך מספר הנכד בספר: "חשבתי שסבתא בטח עצובה שהבת שלה נפטרה צעירה, בגיל 19, אבל סבתא שלי תמיד שמחה. היא אומרת לנו שדסי, הבת שלה, הייתה ילדה שמחה, וסבתא ממשיכה להיות בשמחה כמו דסי, וככה דסי חיה איתה כל השנים. הגוף שלה מת אבל היא לא מתה. כך סבתא אומרת ומוסיפה: 'כשאנו שמחים, דסי חיה דרכנו. אנחנו מחיים אותה כך".
לדבריה, הספר מבוסס על מקרה אמיתי שנתן לה השראה לכתוב אותו: פעולה שאותה אפשר לעשות על מנת לעזור או להציל אדם אחר בעולם. "בספר אני משלבת את מה שחוויתי עם דג זהב באקווריום אצלנו בבית במטרה להעביר תחושה אופטימית לקוראים. הדג שכב הרבה זמן ללא תנועה והיה מת. מילאתי קערה במים, העברתי לתוכה את הדג והתחלתי ללטף אותו באצבעותיי ולהניח אותו בצורה יציבה, כך שלא ישכב על הצד. עיסיתי אותו בעדינות ודיברתי אליו: 'אתה חייב לחיות. החיים יפים וחבל למות צעירים כל כך'. לבסוף קרה הנס: הדג התחיל לפתוח ולסגור את פיו. קראתי 'ברוך מחיה המתים'. פתאום החל גופו הכתום לנוע, הזימים שלו רטטו, מפיו נפלטו גרגירים שחורים זעירים והוא התחיל לשחות. זה היה פשוט נס".
ברוריה עוסקת מזה 20 שנה בניהול גמ"ח של שמלות כלה שבמסגרתו היא מלווה כלות רבות לפני חתונתן ומשכירה להן שמלת כלה כולל הינומה, תחתית, תכשיט ונעליים מתאימות, והכול בעלות סמלית בלבד. היא מסבירה כי היוזמה למיזם חברתי חשוב זה באה בעקבות תמונה מרגשת של דסי לבושה בשמלת כלה, זמן קצר לפני שנפטרה. ברוריה: "דסי הלכה עם חברתה שהתחתנה כדי לבחור ולמדוד שמלת כלה עבורה, וביקשה גם למדוד שמלה ואף הצטלמה איתה. בזכות תמונה זו קיבלתי השראה לכך שאם דסי לא הספיקה ללבוש שמלת כלה, אדאג להלביש כלות אחרות לחתונתן. מאז אני מפעילה גמ"ח של שמלות כלה שמגיעות אליי מכל רחבי הארץ – ממטולה ועד אילת. אני עושה את זה לעילוי נשמתה של דסי ומרגישה שהיא שמחה מאוד עם זה".
היא מודה כי הקשר עם דסי נמשך ביתר שאת גם לאחר מות בתה. "לפני שדסי נפטרה הרגשתי שהיא מעבירה לי מסר שהיא לא נעלמת, אלא פשוט עוברת אל מעבר לאופק, לעולם הבא או לעולם האמת. אני מתקשרת איתה במחשבות ולא חולמת אותה. היא נוכחת מאוד בחיי היום יום שלי, וכשבאה אליי כלה ויוצאת שמחה מאוד מהסטודיו, כמו למשל כלה שאמרה לי שהיא לא האמינה שתתחתן ושתמצא שמלה ואני אומרת לה: 'ברוך השם, מצאת חתן וגם שמלה', והיא מתמלאת באמונה. אז לפתע אני מרגישה שדסי שמחה כך כך מכך שאני משמחת כלות. עבורי זו שליחות לעזור לאנשים ולהעביר להם שמחה".
בגיל 17 חלתה דסי ובמהלך מחלתה עברה טיפולים רבים שכללו טיפולים כימותרפיים קשים והשתלת מח עצם. תוך כדי מחלתה סיימה את לימודי התיכון, במהלכם זכתה בפרס על עבודתה בנושא כוויות זרחן בהדרכתו של פרופ' אריה אלדד, ושימשה קומונרית בסניף בני עקיבא באפרת במסגרת השירות הלאומי. היא התמודדה עם מחלתה בעזרת שמחה והפצתה באחרים בסביבתה, זאת כדי להמתיק מעט את הכאב והסבל שחוותה בזמן המחלה. דרך התמודדותה המיוחדת הגיעה לידיעת הציבור במספר כתבות וראיונות, שבהם הציגה את משנתה הייחודית בנוגע להתמודדותה עם מחלת הסרטן.
ביטוי לדרכה המיוחדת של דסי הוא השיר "עיגולי השמחה", שאותו חיברה בצורה ספונטנית תוך כדי השארת הודעה במענה קולי שנמצאה רק לאחר מותה. תוכן השיר והמסרים העולים ממנו הפכו לימים לנחלת הכלל והגיעו למערכי לימוד בבסיסי צה"ל, במערך לימודי של משרד החינוך ובתוכניות לימוד בקהילות יהודיות בתפוצות. השיר עובד והולחן במספר לחנים, ומילותיו שימשו השראה לזמר והמוזיקאי מיכה שטרית, שכתב את השיר "שמחות קטנות" וביצע אותו עם הזמר עמיר בניון.
ברוריה מודה שעד מותה של דסי הייתה בטוחה שיתרחש נס כלשהו, "אבל גם ידעתי שאף אחד לא חייב לי שום דבר ולכן יכול להיות שלא יתרחש נס, אבל קיוויתי והאמנתי שיקרה נס. אני מאמינה מאוד בנסים ומתרחשים לי הרבה נסים, אבל הקב"ה אמר לא. ביום האחרון של חייה היא הצליחה לעבוד עלינו כשאמרה שהכינה לנו הפתעה. כשהגענו לחדרה היא הייתה שוכבת במיטה, כמעט לא מסוגלת לזוז, ואז הרימה יד אחת ואמרה: 'תראו, אני עושה פיזיותרפיה. עוד מעט אני אבריא'. כל פניה היו מלאות אושר עם חיוך מאוזן לאוזן. כשיצאנו מהחדר היא קרצה לאחותה מירי ואמרה לה: 'עבדנו קצת על אבא ואמא. לא נורא. העיקר שיישארו בשמחה'. אלו היו כמעט מילותיה האחרונות לפני ששקעה לתרדמה שממנה לא קמה, ואנו רואים בהן צוואה".
ברוריה מספרת כי דסי המציאה את המילה 'להשתמח'. "כשהייתה פוגשת מישהו הייתה שואלת: 'השתמחת היום?', כלומר מה עשית היום כדי לשמח את עצמך ולשמח אחרים? השמחה תלויה במעשים ובפעולות שאנו עושים, וכל הזמן דסי עבדה על 'להשתמח' ולעשות דברים. כאם שכולה אני מדברת על השמחה ועל הנתינה כדרך להתמודדות עם מצבים בחיים, והכול על פי סיפורים של דסי. אנשים הגיעו אליה כדי לחזק וקיבלו חיזוקים, כמו שדבורים מגיעות לקחת צוף מהפרח. היה למשל אדם שרצה להתאבד. היא צעקה עליו ואמרה לו: 'אם תעשה את זה תסבול בעולם הזה יותר מאשר בעולם הבא'. הוא נבהל ולאחר שכתב מכתב התאבדות זרק את הרעל שתכנן לשתות. הוא סיפר לנו שלוש שנים לאיר שהיא נפטרה כיצד דסי הצילה אותו. היא כתבה ערימת פתקים לאורחים ובהם כתבה למשל: 'תודה שביקרתני. הביקור הבא יהיה בעזרת השם במחלקת יולדות'.
במשך שנים היא ובעלה פיני מתמודדים בצורה מעוררת השראה עם השכול של בתם דסי. פיני משמש כיו"ר עמותת יקיר לי – יד ולב לשכול האזרחי התומכת במשפחות שחוו אובדן ושכול ממחלה או בנסיבות טראגיות. לאחרונה יזמה העמותה את שבוע השכול האזרחי, שבמסגרתו הוזמנו קרובי משפחה של גברים ונשים להדליק נר וירטואלי לזכר יקיריהם – מאות ואלפי נרות בכל רחבי הארץ – בבתים, בסניפים, בבתי הספר, בפוסטים בפייסבוק ובמשרדים של ראשי הערים ברחבי הארץ. הדלקת נר הזיכרון היא סמל של זיכרון, אור וסולידריות, ואין שום צורך להסביר בהרבה מילים מהי המשמעות של סמל זה שמקובל על דתיים, חילוניים וחרדים, וכול אחד יכול לתת לו את משמעותו. פרויקט נוסף שבו הוא עוסק בימים אלה הוא 'היום השמיני' המיועד להכשרת צוותי מתנדבים בשלטון המקומי, כולל טיפול רגשי ומימון טיפולים נפשיים לבני המשפחה האבלה. "פיני עסוק מבוקר עד לילה והוא לקח את ההיפר אקטיביות שלו למקומות טובים. כל הזמן יש לו רעיונות, ואני לא עומדת בקצב שלו", היא אומרת.
מזה שנים היא מעבירה ברחבי הארץ והעולם הרצאה מרגשת ומרתקת בשם "התמודדות עם מצבים שונים בחיים מתוך אמונה ושמחה", שבה היא מביאה בדרך חיה ומרגשת את סיפור התמודדותה המיוחדת של דסי עם המחלה הסופנית, התמודדות בשמחה ובאמונה שדרשה עבודה עצמית. ההרצאה מסתיימת בהקלטה מרגשת של הודעה מוקלטת שהשאירה דסי לשתי בנות צעירות בסמוך לפטירתה בה היא מסבירה את מהות הנתניה: "לכול אדם יש עיגול שמחה, לעתים הוא קטן ואנו יכולים לעזור לו לגדול. תשומת לב, פרח, סוכרייה ומילה טובה הם דברים, שמעבירים ומגדילים עיגולים. וכמובן חשוב לעשות אותם בכיף, בשמחה מכול הלב".
בימים אלו יצאה לאור מהדורה שנייה של הספר "עיגולים של שמחה – סיפורה של דסי רבינוביץ" מאת עדינה אמתי, המתאר את סיפורה של דסי ואת האדוות שהשאירה. הספר אף יצא לאור במהדורה באנגלית. בספר מופיעים סיפורים אמיתיים על דסי, שסיפורה מהווה מקור תמיכה והשראה לחולים ולבריאים. על הספר עבדה עדינה אמתי, לשעבר מנהלת בית ספר לבנות בגוש קטיף, במשך שלוש שנים. כמה שנים לאחר צאתו לאור של הספר נפטרה מסרטן אחותה של אמתי.
ברוריה: "הספר יצא לאור גם באנגלית, לאחר שהוזמנתי להרצות באנגליה ויצאתי למסע הרצאות באנגלית בבתי ספר מול מאות ואלפי תלמידים בכל בית ספר. רציתי לקחת את הספר איתי על מנת לחלק אותו לאנשים. במקום מגוריי אפרת יש הרבה אנשים דוברי אנגלית, ששמחים על כך שהספר מתורגם לאנגלית ויש לו ביקוש רב באנגלית. 26 שנה לאחר שדסי נפטרה דמותה ממשיכה להשפיע על אנשים. שימים אלו אני כותבת ספר חדש שיכלול דברים שלא פורסמו עד כה, ואני גם מעבדת את היומן שהיא כתבה וגם הרבה דברים נוספים, כולל הרבה סיפורים עליה שלא פורסמו עד כה בעיקר על השפעתה על אנשים אחרים".
ברוריה מודה כי היא ופיני מאמינים ביחד ובנפרד שאדם נולד לא רק כי בשביל ליהנות את עצמו, "אלא לכל אדם יש תכלית. אנו מאמינים שהכול מכוון משמיים ושיש לנו כוחות להתמודד ולא שואלים למה קרו לנו דברים, אלא למה קראו לנו דברים ומה רוצים מאיתנו. הרב סוליבצ'יק אמר שאדם יכול להפוך את גורלו לייעוד, ואנו החלטנו להפוך את הגורל לייעוד ולעשות עם חיינו כל מה שאנו רוצים ולשמש השראה עבור אחרים. לפעמים זה קשה להרים את הראש מהאבל ומהשכול ולרוץ קדימה, אבל אנשים מקשיבים לנו כי אנו מראים לאנשים שאפשר לצמוח גם ממשבר ומשכול כי הרי החיים הם לא גן של שושנים".
מאת יהורם גלילי
הוספת תגובה