המחזה מציע חוויית תיאטרון מצוינת ומלאה בהומור ושנינות, וסוחף לעולם עשיר בדמויות וסיטואציות קומיות ודרמטיות כאחד. אני חייבת להיות כנה, עם תחילת המחזה, כשנכחתי לראות שכל הטקסט של ההצגה מחורז התמלאתי בספקנות. לעיתים קרובות, השפה הפואטית יכולה להרגיש רחוקה ומורכבת מדי להבנה מיידית. אך ככל שהמחזה התקדם, התברר כי התרגום של אלי ביז'אווי, יחד עם הבימוי המפתיע של רוני ברודצקי, הצליחו להפוך את החרוזים לחלק בלתי נפרד מהקסם וההומור של ההצגה. דמויות המחזה התפתחו והשתכללו, והחריזה הפכה לכלי רב עוצמה להבעת רעיונות והומור. החריזה, המתמשכת לכל אורך המחזה, הייתה אינטליגנטית, הומוריסטית ומבריקה. הטקסט לא כלל רק שיח, אלא גם שירים. המשחק של כל השחקנים היה יוצא מן הכלל. כל אחד מהם הביא לדמותו ניצוצות של אופי ועומק רגשי שהוסיפו רבות להבנת המסרים המרכזיים של המחזה, יחד עם תלבושות שהדגישו את הדמויות ולבניית אופיין תרמו ליצירת חוויה חזותית מושלמת.
>>> סוד החיים הפשוטים – סרט של אריק בנארד
עלילת המחזה והמסר החברתי
המחזה עוסק באב המשפחה, אורגון, המגולם על ידי השחקן דרור קרן. אורגון נמשך לקסמו של המורה הרוחני טרטיף (נדב נייטס), שמתגלה כרמאי ושרלטן המנצל את תמימותו של אורגון, ואת כוחה של האמונה להשפיע עליו. ההתרחשויות במחזה מתקיימות על שפת הבריכה בחצר הבית, שילוב של עושר והחיים הטובים עם הלבטים הרוחניים והמאבקים הפנימיים של הדמויות. תפאורת הבריכה, בעיצובה של שני טור, מעבירה בצורה מושלמת את האווירה.
המחזה מגולל את ניסיונותיהם של בני המשפחה לחשוף את טרטיף ולשכנע את אורגון בטבעו האמיתי של היועץ הדתי המזויף. טרטיף מצליח להשפיע על אורגון באמצעות הדת והאמונה, בעוד שאורגון מתכחש לכל ניסיון להראות לו את האמת מול עיניו ולהציף מולו את השקרים. אורגון עיוור למציאות וכך מאבד את כל רכושו לטובת טרטיף.
משחקם של כל השחקנים יוצא מן הכלל, וכל דמות מוסיפה עומק ומשמעות למחזה. במיוחד בלטו דרור קרן בתפקיד אורגון ונדב נייטס בתפקיד טרטיף, שהצליחו להעביר את הדינמיקה המורכבת בין אמונה לתעתוע, וכן אלעד אטרקצ'י, בתפקיד המשרתת דורין, שהצטיין בהוספת קומיות ועומק לדמותו ולמחזה כולו. ההצגה עצמה הייתה תיאטרון במיטבו. השילוב של אלמנטים קלאסיים עם טוויסטים מודרניים, כמו שילוב של ראפ בטקסט, הפך את ההצגה לחוויה עשירה ומרתקת.
הביקורת החברתית של מולייר במחזה
מולייר, המחזאי הצרפתי המפורסם, היה בעל יחסים מורכבים ולעיתים קרובות שנויים במחלוקת עם הדת, וזה משתקף במיוחד במחזה. טרטיף הוא נוכל המשתמש ברוחניותו כמסווה כדי לנצל משפחה עשירה, מה שמייצג את ביקורתו החדה של מולייר על אלו שמנצלים את עולם הרוח לטובת תועלת אישית. הנוכלות הדתית שמולייר מציג אינה רק תופעה של המאה ה-17 בצרפת, אלא נגע עולמי, וכנראה גם נצחי. הוא מראה כיצד אנשים יכולים להיות עיוורים לאמת כאשר הם כמהים לתשובות רוחניות, וכיצד מניפולציות של אנשי רוח יכולים להוביל להרס אישי וחברתי.
המחזה נחשב בזמנו כהצהרה חילונית ומשקף את המאבקים והמתחים בין הכנסייה לאמנות וחשיבה חופשית. הצגתו של המחזה ב-1667 הביאה מיד לצנזורה מצד הכנסייה, שהתייחסה למחזה כתקיפה על הדת והמוסר, והוא אף נאסר להצגה לאחר הופעתו הראשונה, והותר לאחר מכן רק לאחר שינוי סופו של המחזה.
לסיכום, "טרטיף" אינו רק מחזה מהעבר, אלא גם ביקורת עכשווית על ניצול הכוח והאמונה. טרטיף הוא מושג המייצג רעיון, שקיים בחברה שלנו גם היום – כל עוד שלדבר יש כוח השפעה, יהיו שינצלו את הכוח לרעה. מחזה זה מזכיר לנו לבחון את רעיונותינו ואמונותינו בעיניים פקוחות ולהקפיד לשאול את עצמנו עד כמה רחוק נלך עם אמונה עיוורת שאינה משאירה מקום לספק לגבי הדרך. התרגום הגאוני החוויתי הרהוט והקומי, יחדי עם הבימוי והמשחק המצוינים הפכו את המחזה לקליל ונגיש, מבלי לאבד את עומקו ומסריו החשובים.
במבט אישי, כמי שלא תמיד נהנית ממחזות זמר או מחזות בעלי טקסט חרוז, מצאתי את עצמי מחויכת ונהנית מכל רגע. המחזה, בגרסתו העברית המחודשת, הוכיח כי אפשר להפוך אפילו את הקלאסיקות למודרניות וקלילות, מבלי לאבד את העומק הפילוסופי ןהחברתי שבהן, ולאפשר לקהל הישראלי לחוות מחדש את המורכבות והיופי שביצירתו של מולייר, כך שהוא ממשיך להיות רלוונטי ומעורר מחשבה, גם אחרי מאות שנים.
רוצו לראות – הנאה מובטחת!
מאת יפית סרנגה
בימוי: רוני ברודצקי
תרגום: אלי ביז'אווי
תפאורה: שני טור
תלבושות: שירה וייז
מוזיקה: עומר ג'ו נוה ומיכאל מושונוב
תנועה: תות מולאור
תאורה: קרן גרנק
עוזרת במאית: לי-אור שפירא
משתתפים: דרור קרן, אולה שור סלקטד, נדב נייטס, אלעד אטרקצ'י, איה גרניט שבא, דויד בילנקה, גלעד שמואל, חן גרטי, גלעד מרחבי.
הוספת תגובה