"אני משתדל להביא לספרות העברית מה שמצופה מכל יוצר בן זמננו להביא – את קולו הייחודי שנגזר מתבניתו הגיאוגרפית, מניסיון חייו ומהאופן הייחודי שבו הוא חווה את המציאות. אינני רפליקציה של יוצרים אחרים ולא מתיימר ללכת בדרכם של יוצרים אחרים, אלא להציע את דרכי שלי. בכך אני מקווה שאינני נבדל מיוצרים אחרים. אלמלא הייתי מביא את קולי לספרות העברית, לבטח לא היו שומעים עליי. אפשר שיש שהיו חושבים שטוב לו היה כך. בין כך ובין כך, קולי קיים בספרות העברית למעלה משני עשורים, ואפשר שאם לא הייתי מביא איש מלבדי לא היה טורח לעשות זאת".
כך אומר ניקולא יוזגוף-אורבך, משורר, מבקר שירה ועורך כתב העת "קול ההמון", שבימים אלו יצא לאור ספר שיריו השמיני "עטלף אור" (הוצאת ספרי עיתון 77) הנמכר בחנויות הספרים ברחבי הארץ. ספרו החדש מציע לקורא הישראלי תמהיל תמטי פרדוקסלי ומסוכסך, שכולל שירי אמונה שמזכירים את שירת הקודש הימי ביניימית, שירה מיסטית ומשיחית, שירה הומו-ארוטית, זיכרונות ילדות טראומתיים ודמויות יהודיות וישראליות שזוכות להתבוננות מרעננת ומפתיעה דרך עיניו הבוחנות והחוקרות של ניקולא יוזגוף-אורבך שצובע אותן ואת המרחב הישראלי בגוונים שלכולם מאפיין מאחד בולט – ישראליות.
יוזגוף-אורבך, בן 38, יליד צפת, מרצה בכיר וחוקר בקריה האקדמית אונו, במכללה האקדמית צפת ועמית מחקר במוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה שבאוניברסיטת חיפה. ב-22 השנים שחלפו הוא פרסם שמונה ספרי שירה, עשרה ספרי מחקר אקדמיים והגות, עשרות מאמרים אקדמיים ומקצועיים ועשרות רשימות ביקורת שירה ופרוזה.
לדברי ניקולא, המתגורר בעשור האחרון בתל אביב, אין סתירה בין עשייה ספרותית לקריירה אקדמית. "למעשה במידה מסוימת מתוך הקרקע האקדמית שבה צמחתי וטופחתי במכללת צפת הצלחתי להצמיח דור חדש של עשרות כותבים וכותבות ערבים מהגליל, מהכרמל ומהגולן, שמזה כעשור מפרסמים יצירות בעברית בכתבי עת שונים ומשתתפים באירועי שירה. זו לא תהיה גוזמה לומר שבשנים האחרונות המכללה האקדמית צפת היא המרכז הגדול בישראל ליצירת שירה ערבית שנכתבת על ידי ערבים, ותרומת היוצרים והיוצרות שצמחו בין כתלי לספרות העברית, להעשרתה ולגיוונה לא תסולא בפז. החיבור בין האקדמיה ליצירה האמנותית הוא טבעי והרמוני. במהותן גם הספרות וגם האקדמיה דוגלות בחירות ומאפשרות לפרט לבטא את עצמו. שתיהן מבקשות לחתור למימוש הפוטנציאל האישי של הפועל במסגרתן, מאתגרות ומשכללות את היכולות הקריאטיביות של הפועלים בהן, ובשתיהן – התוצרים של החוקרים והיוצרים מהווים תרומה ממשית לחברה, לתרבות ולעם.
בשיריו קיים מתח בין עצב וכאב לבין אמונה, שיש לו הסבר מנומק לגביו. ניקולא: "אמונה היא אהבה לא ורבלית לדבר מה שאינו ניתן להוכחה בחושינו או בעזרת המחשבה, ולכן לעתים היא מכאיבה ומייסרת. זאת בעיקר משום שנפשנו התרגלה לסיפוקים מיידים ולמענה חושי וארצי, וקשה לה מאוד כאשר היא נדרשת להתמודד מול הדממה האלוהית שנהירה רק למאמין האמיתי. העינוי האמיתי שמובא בשירים קשור יותר בקושי להשתחרר ולהיחלץ מהתלות הארורה בגשמי, בארצי ובחומרי. הנפש ביסודה חפצה לשוב לבית המלאכה של בוראה, אך באותו הזמן היא ממוסמרת ומשועבדת לגוף ולצרכיו. הפרדוקס זה מוליד תוצרים פואטיים שלדעתי יכולים לבטא קשיים של אדם מאמין".
בשיר "עתיד הספרות", שאותו כתב ניקולא בשנות ה-90 של המאה הקודמת, הוא אחז בתפיסות הדומות וקרובות לתפיסותיו של המבקר יהודה ויזן ודומיו. "אז המחשבה שמשלה בראשי הייתה שהספרות העברית מהמאה ה-19 ומראשית המאה ה-20 עולה באסתטיקה, במקוריות, בעומק התוכני שהיא מציעה ובחדשנותה על הספרות העברית בת סוף המאה ה-20. לשמחתי, בדומה למחשבות רבות ושגויות שבהן אחזתי בימי נעורי, גם זו נתבדתה ככל שהעמקתי והשתלבתי בקהל המשוררים והסופרים העבריים שהתפתח בשני העשורים האחרונים בארץ. התאמת הכתיבה הספרותית לשינויים בשפה, לאורחות החיים ולתנאים שנוצרו בישראל הפכו את הספרות החדשה שמתפתחת כאן לאקטואלית ולרלוונטית מתמיד. התבצרות במגדל השן מתוך אליטיזם (סגנוני, אסתטי ותוכני) שנועד להרשים קומץ אנשים (ואותם בלבד) התאפשר בזמן עבר, כאשר רוב האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב וכשהיו משוכנעים שיש אנשים מסוימים שטובים יותר מאחרים מעצם היותם שייכים לקבוצה מסוימת או לסגנון כתיבה מסוים. בטוחני שכל אדם מודרני ונאור סולד ומזדעזע ממחשבות מסוג זה. לכן הספרות העברית, שהיא יחסית צעירה ועדיין לא מפותחת מבחינה היקפה כספרויות אירופה וערב, נדרשת להפרטת הקול הלאומי לקולות אישיים וסובייקטים שמהם תקום ספרות העם שתבטא את קולו באופן שווה, הרמוני, מגוון ועשיר. אוי לנו אם היה עלינו לסבול קומץ יוצרים טרחני וארכאי, שמטעמי שמרנות ושמירה על מנגנוני כוח באליטה הספרותית לא היו מתחלפים אלא נכפים על החברה והופכים את הספרות למאוסה ודחויה".
מה דעתך על תופעת פוליטיקת הזהויות שהפכה להיות יותר דומיננטית בספרות? האם זה על חשבון תוכן?
"זו שאלה מעוותת ומקולקלת, שהמקור לקלקול הרע שבה הוא בכוחות שמרניים המתעקשים לשמר מבנה כוח מסוים בספרות (לכאורה קלאסי), ורואים בכל עיסוק ספרותי שאינו תואם את תפיסתם משום הזניית הספרות העברית והנמכת מעמדה. מזעזע אותי לחשוב שיש אנשים שבאמת סבורים שכשאדם מבקש לכתוב את נשיותו, ערביותו, מזרחיותו, חרדיותו או כל זהות אחר שהוא בוחר להשתייך אליה – יש בבחירתו פגיעה של ממש באיכות הספרותית ולא השבחה שלה והפרעה שלה מידי קומץ. פוליטיקת הזהויות, שאינני חסיד שלה ואינני נמנה עם כותביה, היא ברכה גדולה לספרות העברית ולספרות העולמית בכלל, שכן היא מצליחה להסית את העיסוק במלכים, בגיבורי אומה, בכנסייה הנוצרית, בדמויות מכתבי הקודש ובגבר לבן אירופאי ונוצרי – לעיסוק באדם הפשוט. הודות לבחירה להתמקד באדם הממוצע ובחוויותיו זכינו להתברך ביצירותיהם של מנדלי מוכר הספרים, אנטון צ'כוב, ויקטור הוגו, שלום עליכם ורבים אחרים. ככל שהזהויות מופרטות ואנו חותרים לספרות סובייקטיבית-אקזיסטנציאליסטית, כך אנו מתפתחים ומשתכללים ומתעדנים. זו מהותה של הנאורות, של האסתטיקה ושל המודרנה".
הוא מודה כי בימים אלו אמנם יש פריחה של כתבי עת ספרותיים, מקוונים ומודפסים, "אך אינני יודע אם יש בכך להעיד על פריחה במספר הקוראים. מזה דורות רבים התאפיינה ספרותנו בכותבים רבים ובקוראים מעטים. בעבר הסיבה לכך הייתה שמספר דוברי העברית היה נמוך. כיום כאשר יש לכל הפחות שבעה מיליון דוברי עברית ברמת שפת אם לירידה בקריאת כתבי עת ספרותיים יש הסברים חדשים: טמפו החיים המהיר, התמקדות בדברים שבעיקרם תכליתיים ויישומיים, השתלטות הרשתות החברתיות שמרגילות את צרכני התרבות לתוכן בן דקות בודדות ועוד. אינני מוטרד מהשאלה האם אנשים עדיין קוראים כתבי עת, כמו שאני מוטרד מהשאלה מדוע הם בוחרים לקרוא כתבי עת ספרותיים. יש יוצרות ויוצרים שנוהגים לקרוא בכתבי עת ספרותיים בתנאי שהם מפרסמים את יצירותיהם ואת יצירות חבריהם. עם זאת, אני מכיר באופן אישי עשרות יוצרים ויוצרות, מבקרים ומבקרות ואוהבי ואוהבות תרבות שקוראים לשם הנאה והרחבת הדעת, ומהם ומהן תצא תורה. הם בני ובנות תרבות אמיתיים שתרבותם אינה תלויה בדבר".
ניקולא המגיע מרקע דתי כותב בשיריו על הדת והאמונה, כולל ביקורת עליהן. לדבריו, כל ניסיון היסטורי למסד יהדות מסוג מסוים הסתיים בפיצולים ובפרישות ממנה. "אינני מכוון ליהדות אלטרנטיבית. מבחינתי כל הזרמים הקיימים ביהדות דרים תחת שכינה אלוקית אחת. כולם יהודים, כולם נשלחו לאותן משרפות, כולם קמו מאותו עפר וכולם ייסדו אותה מולדת בארץ ציון. הניסיון לנכס את היהדות לקבוצה מסוימת או להתבטל בפני זרם מסוים ביהדות לא מקובל עליי. יהדותי איננה פחותה מיהדתו של אדם אחר, וכל עוד לא יצאה בת-קול מן השמיים וטענה שיהדותי פחות שווה מיהדותו של ליצמן שכבודו במקומו מונח, אינני חושב שיש צורך למסד יהדות אחרת. בעיני האל זהבה גלאון, עופר כסיף, איתמר בן גביר, אברהם פורוש ובנימין נתניהו אחד הם – בני ובנות העם היהודי. אולי אם היינו רואים זאת כך ואך ורק כך, היו נמנעות מחלוקות רבות בארץ".
מאת יהורם גלילי
הוספת תגובה