"אירה יאן וארתור קולניק: לראות את הניגון"; אוצרת: סיגל קהת קרינסקי; תערוכה במוזיאון פתח תקווה לאמנות

דומה כי הרומן הייצרי שהיה לה עם מי שלא ניתן להבין את העבריות החדשה אלמלא הוא, חיים נחמן ביאליק, ממשיך לנוע על הציר שבין הצהוב, לאינטימי ולספרותי. יש שיאמרו כי שירי האהבה מלאי התשוקה של ביאליק נסיך השירה העברית ומלך היהודים בדרך להיות תרבות ומדינה, מושפעים מאותו רומן נסתר, רומן שבמשך שנים הוסתר מעיני הציבור בעיקר מתוך חשש לפגוע בתדמיתו כאיש הדומיננטי בתולדות היישוב עד מותו בשנת 1934. רק בראשית שנות השבעים, בעזרת מסמכים שהוסתרו היטב בארכיון בביתו של ביאליק, נחשף הקשר הלוהט.

>>> חיים רון: מסע של התחדשות…

נסיבות פגישתם של השניים היו טראגיות וביזאריות כאחד. שנת 1903, סימנה מפנה בתולדות הציונות המדינית, לאחר שפוגרום קישינב, פוגרום שבניגוד לתדמית המדממת שלו, הביא למותם של כחמישים יהודים "בלבד", ["בלבד" שכן המאה העשרים חזתה בהכרעתם לטבח של מיליוני יהודים], אך חבורת הסופרים ומתווי הדרך שבאודיסה – ביאליק, אחד העם, ש. בן ציון, רבניצקי ואחרים, ממהרים לקפוץ על עגלת הדיברור של הפוגרום הזה, ומניעים קדימה את מחאתו של העולם המתורבת בתמיכה לדרישה בהכרה באוטונומיה וזכויות לאום לעם היהודי. ביאליק שנשלח עם חבריו לסקר עבור העיתונות היהודית את הפוגרום, פוגש בעיר ההריגה את יאן. השאר היסטוריה – שכן תחת לכתוב דו"ח קשה, יוצר ביאליק את הפואמה האדירה – "בעיר ההריגה", אך לצדו הוא כותב את השיר האינטימי והאישי יותר – "על השחיטה". והרומן שנוצר בתווך הזה שבין ארוס לטאנתוס, שבין תשוקה למוות, יעצב את המשך חייו של ביאליק.

בעקבות פגישתם בקישינב,  יאן, שהייתה נשואה ואם לילדה, עוזבת את בעלה. ביאליק, שחייו עם רעייתו מאניה, ידעו לא מעט מורדות, בעיקר נוכח תסכול השניים שלא הצליחו להביא ילדים לעולם, ויאן שהייתה מבוגרת בשנים אחדות מביאליק, התאהבה עד אובדן חושים ויש שיאמרו עד אובדן שיקול דעתה.

ביאליק, על פי דעתם של מלומדים אחדים, בהם החוקרת זיוה שמיר, יכתוב את השיר הנודע – "לנתיבך הנעלם":

לִנְתִיבֵךְ הַנֶּעְלָם כַּסּוּפָה זִנַּקְתְּ

וַתִּפְרְצִי פִתְאֹם בֵּית-כִּלְאֵךְ,

וּמִסְּבִיבוֹת אָהֳלִי לָנֶצַח מָחַקְתְּ

אֶת-עִקְּבוֹת פְּעָמַיִךְ וְצִלֵּךְ;

ויאן, בדרכה, מתמסרת לתנועה הציונית, ועושה את שביאליק לא מעז לעשות – היא עולה לארץ ישראל בשנת 1906 וחוברת לקומונה הירושלמית של אמני בצלאל, ומציירת את נופיה של הארץ ואת ירושלים, וכן מתרגמת לרוסית כמה מיצירותיו של ביאליק.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מזעזעת את היישוב העברי, ויאן, כמו נתינים רוסיים אחרים, השייכים למדינות ההסכמה שכנגד מדינות המרכז בהן האימפריה העותמאנית שחוברת לציר דובר הגרמנית, מגורשים מן הארץ למצרים. שם, יאן חלתה בשחפת. עם שובה לארץ ישראל, היא משתקעת בתל-אביב. ציוריה יאבדו לה, והיא תמות חסר כל ב 1919. לא ידוע אם ביאליק שעוד הספיק לבקר ביקור עגום ומתסכל בארץ ישראל ב 1909, וישוב לאודיסה, לא יראה אותה עוד. הוא ישמע על מותה, ומשהו בו נשבר.

גילוי נאות – ביאליק וסיפורו המפותל, שימש אותי, ליצירת הפודקאסט ב"כאן", "ישראל הראשונה", ועבודתה של יאן, החייתה אל מול עיני את מסע הייסורים היהודי שהתאמצתי לאחוז בו בפודקאסט. האוצרת המוכשרת קהת קרינסקי, שהתחקתה אחר עבודותיה וחייה המסתוריים של יאן, עיצבה תערוכה מרגשת של ציוריה ליצירותו של י.ל. פרץ, "גילגולו של ניגון".

פרץ, הסופר הדומיננטי, התיישב בראשית המאה הקודמת בוורשה, כתב ביידיש ובאחרית ימיו גם בעברית, ובעיקר שימר ותיעד בפואמות שכתב, בסיפוריו הקצרים ובשיריו את העיירה היהודית האובדת של מזרח אירופה. ואולם פרץ בעיקר נותר נפעם, גם כשעבר להתגורר בכרך המודרני, מן החסידים יושבי העיירות היהודיות העניות. אותם אנשים משונים, מעט כמו אותם נ-נח-נחמנים שקופצים היום ממכוניות בצמתים לקול "משיח", ובמאה השמונה עשרה והתשע עשרה, נודעו כבעלי חיבה למיסטיקה קבלית ומסתורין, אך מנגד, היו בעלי הוויה עממית – יהודים פשוטים שמנסים להתפרנס בכבוד בתנאים של דלות בלתי אפשרית. יאן, רשמה ברישומי פחם על נייר קודרים, מעט אחרי פוגרום קישינב ומפגשה המצועף עם ביאליק, את אותם הטיפוסים היהודים מזרח-אירופים שניבטים מיצירותיו של פרץ. הרישומים, אקספרסיביים, מצליחים ללכוד ניצוץ של אנושיות הניבע מעיני היהודים הללו, ובעיקר ניכרים בחמלה שיאן רוחשת לדמויותיו, כזו המתיישבת היטב עם אהבת האדם שי.ל. פרץ הצליח להפיק ביצירתו. כך למשל, ברישום "הרהורים על העתיד" משנת 1908, הפיקה יאן קומפוזיציה מעוגלת של אב המחבק את בנו. דימוי כלל אנושי נצחי, ובו האב עצום העיניים אוחז את בנו המביט במבט דואג ומהורהר.

רישומה של "היתומה דבושה" משנת 1905, מעמיד את דמותה של הנערה הצעירה, בעלת עמידה גאה ומבט נחוש בעיניה. ואולם ציור השמן של יאן– "פליטים יהודים" מתאריך לא ידוע, מקפל פנימה את הסיפור היהודי כולו. משפחה המכונסת בתוך עגלה פתוחה הרתומה לסוס שחוח גב, כמו המשפחה המוטלת על העגלה לצד צרורות מעטים של רכוש. בדרך הבוצית נראית ממרחק עגלה נוספת הנבלעת בתוך אדי ערפל, ורק מבטו הנוקב והחודר של אב המשפחה המביט אל הצופה, מבטא את עוצמת היהודי השורד למרות הכל.

לצד ציוריה ורישומיה אלה של יאן, מוצגים בתערוכה הקאמרית והמרגשת הזו, ציורי שמן וחיתוכי עץ של ארתור קולניק משנות העשרים למאה הקודמת. קולניק, נספה בשואה עם אשתו וילדיו, ואחיו ששרד את התופת, הצליח להציל את יצירותיו. "כולנו בעגלה של חיימ'ל", כתב קולניק על ציוריו ביחס לגלגולו של ניגון של פרץ, אבל סגנונו, כבר ניצב דור אחד מעל בני דורה של יאן. תפישות קוביסטיות ניכרות למשל בציורו המכונה על שמו של יצירת פרץ, ובה שבירת המימדים הריאליסטיים בצבעוניות קודרת, מציבה את הדמויות בפרופורציות שונות, מצליחות לאחוז בתיאור היהודים עצומי עיניים. חיתוך העץ – "עושי הלהטים" מציג את יושבי העיירה היהודית, דחוסים ומביטים בהערצה של שמחת עניים בשני להטוטנים, כשלצדם ניצב נגן אקורדיאון על ראשו של סולם. הקומפוזיציה הנפלאה הזו, מצליחה להעביר במחוות הגוף של נעדרי מבע העיניים, את מה שיאן מצליחה לייצר בהתרכזותה במבטן של הדמויות.

האוצרת קהת קרינסקי, כתבה על החיבור שבין שני האומנים בני הדורות העוקבים – "המאיירים הבחינו בצורך להדגיש את המשותף בין קהילות היהודים לדורותיהן ובפוטנציאל לכך הטמון בסיפורי י"ל פרץ. בעשותם כך התמודדו הם-עצמם עם שאלת זהותם כיהודים, בהיותם נודדים בין ארצות אירופה, מזרחה ומרכזה. יאן בדרכה וקולניק בדרכו בחרו לאייר, בהשראת סיפורי פרץ, מצבים המפגישים שני הלכי רוח קיצוניים: מצד אחד, הלך רוח פסימי בעמידה על פי תהום, במציאות קשה ובתגובה של קובלנה ומחאה; ומצד שני, הלך רוח אופטימי של דבֵקוּת באמונה ותשוקה לחיים, לתיקון ולעלייה רוחנית, מתוך אמונה ברוח היהודית כבת-אלמוות. בבסיס מצבים אלה מונחים היסודות החסידיים של שמחה מהולה בעצב, המצויים בסיפורי פרץ."

קרינסקי מסיימת את סקירתה במילים –  "כולנו בעגלה של חיימ'ל" (מסיפורו של פרץ "גלגולו של ניגון"), כתב קולניק באמצע המאה ה-20 – אך דבריו פונים אלינו גם כיום. כמוהו כולנו נוסעים-נודדים ביער חשוך בין עיירה לעיירה, נתונים לסכנות הדרך ולאֵימותיה – אך הרבה מעתידנו תלוי בנו, באדם המגיב להן; הניגון של חיימ'ל נגע בלב הנוסעים עִמו בעגלה וגרם להם, כולם כאחד, "לראות את הניגון": לחוות את התחברות הרגשות כולם למקום אחד, רחוק ונעלה מן המציאות המאיימת.

מילה אחרונה על קריית המוזיאונים בפתח תקווה – חוויה שלמה למבקר ! התערוכה במוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקווה, הסמוך למוזיאון פתח תקווה לאמנות, מציגה את התערוכה "קשרי מלאכה", המתעדת את ראשוני התושבים לצד אומני ואמני העיר המציגים מלאכות יד עכשוויות המשלבות ישן וחדש מתוך ארכיון המוזיאון, לצד מודלים וסקיצות של מפעל הקרמיקה בעיר – "בית היוצר" שפעל בין שנות השישים לשמונים במאה הקודמת. ובמוזיאון פתח תקווה לאמנות מוצגת עוד חמש תערוכות של אמנות עכשווית של האוצרת הראשית , ד"ר אירנה גורדון והאוצרת דניאל צדקה כהן .

בקיצור – מוזיאון נפלא ואחת התערוכות הטובות שראיתי לאחרונה. לכו לראות!

אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש סדרות הפודקאסט "משפט חוזר" ו"ישראל הראשונה" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה. ניתן להאזין לפודקאסטים, ב"כאן הסכתים" בקישוריות:

https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284/ https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222/