התמכרות אף פעם לא מניבה אושר. לאהוב את האדם הנכון שעושה לנו טוב ומצמיח בנו כנפיים- זה נפלא! להתאהב באדם הלא נכון שעם הזמן מקטין אותנו ומקצץ את כנפינו- זה נורא. מה עושים?
מתי גן העדן הזוגי הופך לרכבת שדים? זה קורה בעיקר כשסיטואציה חיצונית משתנה. כשהזוג עובר תקופה קשה כמו קורונה לדוגמא, ולא שורד אותה. פיטורין, מחלה, לידה, מקצוע חדש שדורש ארגון מחדש של הזוגיות. מעבר דירה ומעבר לארץ אחרת. יחסים שהתחילו כאשר אחד או שני בני הזוג היו נשואים לאחרים ונפרדים. כשמאזן הכוחות משתנה. למשל, צד אחד שהיה מצליח בעסק – נכשל, או הפוך. התחיל להצליח. אירוע שצד אחד לא מצליח להתאושש ממנו. פגיעה, הפרת אמון, מחלוקת. התעוררות של טריגרים מהילדות.
מי רוצה לוותר על משהו שאנחנו מקווים שיוכל לחזור? משהו שהיה חלק מהותי בחיינו, בנה אותנו, היה חלק מהרגל חיים, נתן לנו מסגרת, השקענו בו, נתנו את מרצנו ושנותינו. היה נפלא ופתאום הפך לגרוע. ולא אחת נאמר לעצמנו: כן אני חזקה, אופטימית, סבלנית, אנסה להחזיר את זה. אנו אסירות תודה למה שהיה ועושות אידיאליזציה בראש. קשה לעזוב… וגם האגו משחק פה תפקיד. קשה להודות שטעינו. במיוחד לאנשים חזקים. קשה להודות שהקשר שהיללנו לפני כולם הוא לא-משהו. שכל הצילומים שפרסמנו בפייסוש ואינסטוש יראו למראית עיין בלבד. וכן- קשה להודות שאחרים אולי צדקו שאמרו שהקשר הזה לא יחזיק מעמד. שהוא לא טוב לנו. ואנחנו טעינו. הם חיכו שנתעורר, ומאוד מביך לראות את האמת מול הפנים כראי.
אז איך לצאת מקשר הרסני: אם נבין שהתאהבות היא סם- עלינו להיגמל ממנה ממש כמו מסיגריות הזמן מרפא מצוין. אחת הגמילות הקשות פיזית – קפה וסיגריות – לוקחים שבועיים. גראס- חודש. כשרוצים את הסם- חושבים רק עליו. על התחושה הטובה שהוא עושה לנו. כל הזהות שלנו הייתה מושתתת על הקשר הזה. ככה הגדרנו את עצמנו. ומה נעשה כעת? רק עוד חיבוק אחד לפני שנפרד… רק להיות ביחד עוד קצת. הפיתוי הוא עצום. אנחנו צריכים לזכור כל פעם שאנו זקוקים לסם- את הקושי היה לנו. השאלה- למה אנו רוצים את זה- שאלה חשובה. נזכור מה המפגשים עושים לנו בהווה ולא מה עשו לנו בעבר הרחוק שהכל היה מעורפל בריגוש. אנו רוצים להיגמל כי מגיע לנו להיות מאושרים, וכדי לחיות חיים יותר שמחים ומלאים. בשאיפה לזוגיות אחרת שתבנה אותנו. ורק שנשתחרר מהסבל ונחליט לשחרר אותו/אותה- הרבה דברים ישתחררו. נרגיש הקלה מטורפת והאנרגיה המחודשת תביא עמה הפתעות טובות. נבנה את עצמנו מחדש, נגדיר עצמנו מחדש, נבנה עצמנו חברתית מחדש.
על זה אוסקר ויילד אמר: איך תדעו שיצאתם מזה? קל. לא תרצו את החומר בכלל. תסתכלו על סיגריה ולא תבינו איך פעם רציתם את הסירחון והשיעולים האלה. תוכלו להסתכל על תמונה של אותו אדם בחיוך ובאהבה בסיסית רגועה, פשוטה. אולי בכאב קל על החיים שהם לא פשוטים לאף אחד מאיתנו. תצחקו על עצמכם על כל הדרמה שעשיתם. השתחררתם, עברתם הלאה. הרבה דברים טובים יקרו. פסקל כתב: 'ללב ישנן הסיבות שלו, שעליהן השכל אינו יודע דבר.
סאלי תדמור כתבה: ברגע שבו החלטתי על פרידה מאותו אדם שאני כל כך אוהבת, הרגשתי שאני עוברת התקף לב. בכיתי במשך שעות וממש לא יכולתי לתפקד. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב כאב, לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר והדבר היחיד שרציתי זה שנחזור להיות יחד והוא יבוא לחבק אותי. במשך יומיים בעיקר בכיתי בטלפון לכל החברים שלי בתורות. כשלאחד נמאס, עברתי לשני. אם אף אחד לא ענה, ישבתי וכתבתי. אבל בימים הבאים התחזקתי ממש מיום ליום. תוך שבוע כבר התחילו להגיע נצנוצי שמחה וכוח. הרציונל התחיל לחזור. אני יוצאת ממקום לא מוצלח ויהיה לי יותר טוב. תוך שלושה שבועות כבר הרגשתי הרבה יותר טוב מאשר בתוך הקשר.
א”ב של גמילה מהתמכרות: לא להיחשף בכלל לחומר הממכר. האדם הזה הוא כרגע קוקאין. אפס חשיפה אליו. לנתק מגע. לא פגישה, לא פגישת פרידה, לא טלפון, לא לכתוב ולא לענות לוואטסאפ, לא להתבונן בתמונות, לא לרגל בפייסבוק ובאתרים אחרים, לא לקרוא טקסטים שכתבתם זה לזה, ושחברים משותפים לא יעבירו לכם עליו מידע. שום כלום. נוסטלגיה זה נפלא – לא עכשיו. כרגע כל חשיפה כזו רק נותנת לכם הזרקה של הסם – תחושה שאתם אהובים, עטופים, אולי אכפתיות כלפי האהוב הזה, רצון להגן עליו מהפרידה, תגובה למראה היפה שלו – לא טוב. זה מחזק את ההתמכרות, ואתם תאריכו את הסבל של עצמכם.
בתקופת גמילה מותר לכם להיות אגואיסטים. זה מקרה מיוחד. עליכם להגן על עצמכם. שתפו, דברו, תיצרו, תתבטאו, תכאבו, תפגשו עם אנשים, תשנו לכם את השגרה, וזכרו שהכל זמני. כמו שהטוב עובר כך גם התקופה הקשה עוברת. מובטחת לכם תקופה מענגת חדשה. בהצלחה!
שבוע מהמם לכם ונשתמע בכתבה הבאה
הוספת תגובה