אז נכון שאני גם צלמת לא הכי בעולם, אך בדיוק בשמונה בערב, אני יורדת מהרכב, שאותו מכוונים סדרנים מיוחדים בחניה וצועדת לתוך יקום מקביל ומסנוור. הכל מואר, נקי, נוצץ, רואה איזור של גן אירועים וחתונה שנערכת בו ואני פונה בהתאם להזמנה לגן הטרסה. מגלה בדרך אוסף מרשים של מכוניות עתיקות. אני מכירה מישהו מיוחד מעברי, חובב ומשפץ מכוניות עתיקות, שהיה ממש מתלהב לראותן.
נכנסת, בזמן, ואני הראשונה. הייתי בטוחה שאהיה אחרונה. הודגש במיוחד לא לאחר. שני שולחנות עמוסים לעייפה בכל סלט או מנה ראשונה שעולה על דעתכם. הכל מוגש מהמם, טרי, נקי וחלק מהמנות אפילו חם.
מאחר ולא הגיעו עוד אורחים עתידיים, אני עושה היכרות עם השף, אריק ויצמן ועם צוות המלצרים. ומציעים לי ללכת להסתובב בקבלת הפנים של החתונה. בהמשך אני פוגשת גם את גליה ודובי, בעלי המקום. הם אגדה בפני עצמה והשראה חמימה ואוהבת עבור כל מי שפוגש בהם. זה כמו לגלוש לתוך משפחה, בקלילות, בשיחה קולחת ואישית ובחברות טובה. רק הכרנו ואנחנו כבר מרגישים בחברות אישית.
קבלת הפנים:
לא היתה בתכנון כנראה, אך חלון הזמן שפתאום נוצר, היה הצצה לעוד מדור של גן העדן האגדי הזה. דוכנים שונים החלל מדוכן משקאות ודוכן דגים, ודוכן אורז ועוף ודוכן מוקפץ ודוכן אל אוכל אתיופי – החתן ממוצא אתיופי, דוכנים רבים ונוספים שמציעים מכל טוב לאורחים. הניחוחות מלטפים את האף בהזמנה מפתה, אך המוח כל הזמן צורח בעוצמה בראשי "אל תגעי בכלום – כל המנות יגיעו אליך לשולחן, אל תדאגי". העיניים הגדולות רוצות לדגום מהכל. אך ההגיון מצליח לרגע קל להשתלט ואני רק מצלמת בטירוף כמבקשת שהמצלמה תאכל עבורי.
גן הטרסה:
מקום קטן וחמוד בתוך האחוזה הענקית, המטופחת ורחבת הידיים, כל השבילים מחופים עץ, דשא סינטטי בכל הרחבה הפנימית, חופה תחת כיפת השמים ושביל המוביל אליה משובץ בעלי כותרת של ורדים. החופה כבר היתה. האורחים של החתן והכלה כבר מסובים סביב שולחנות. ואנחנו בגן הטרסה המיועד לאירועים קטנים יותר – מצטופפים סביב 2 שולחנות עצומים ועמוסי כל טוב. בהמשך כשטעמתי מכל אחד ואחד מהם, הבנתי שאני בצרות. הכל כל כך טעים, שאני חייבת לפקוד על עצמי, בכוח אדירים: "רק טעימה מכל סלט. את לא יכולה יותר מזה, כי המנות העיקריות עוד לפנינו".
טוב, הפטריות החמות בציפוי מעודן פיתו אותי קצת יותר ולא הצלחתי רק לטעום. ניסיתי לספור היו שם מעל 15 מנות ראשונות, מכל סוג טעם, עדה וניחוח. כור היתוך אמיתי כמו מדינתנו הקסומה. פשוט צריך להיות שם ולטעום כדי להבין ולהאמין ששפע כזה בכלל קיים.
המנות העיקריות:
דג טוניסאי חריף, סטייק פילה, אסאדו, עוף, והכל מוגש ביופי והרמוניה מושלמים, על ניוקי או פירה או תפוח אדמה ובטטה או כל השילובים האפשריים שקשה בכלל לזכור. אחרי כל הטעימות, של פחות מביס קטן מכל מנה, אני מבינה שלהיות טועמת זה עניין מורכב ולא פשוט. הייתי צריכה להביא מחברת ולרשום. בשלב הזה כבר לא ממש ידעתי מי אני.
לא היה סיכוי שאזכור כל מנה שפורטה לנו בקסם כזה שמתנגן לו בענני עילפון חושים מענג.
הלא יאמן קורה:
באפיסת כוחות ומקום עיכול אני נדרשת למקום חשוב במיוחד לפנות מקום בדרך הטבעית. הולכת בשיווי משקל בינוני, חצי יציב, לא שתיתי אף משקה אלכוהולי, אך מרגישה ככה כנראה. ומול עיניי הנדהמות יורדת מהמקום החשוב אחות ליבי שגרה אי שם בצפון. מה היא עושה כאן? איך זה יתכן? בתוך כל מאות האורחים, של החתן והכלה, באולמות נפרדים בכלל, מה הסיכוי שלשתי חברות בלב גם השלפוחית תהיה מסונכרנת? אז הנה זה קרה. לא ידעתי שהיא שם. היא לא ידעה שאני שם. ובדיוק באותו הזמן הגענו לאותו מקום. התחבקנו והחלפנו מעט מילים כי הדחיפות לא הותירה ברירה. היא חיכה לי ואז סיפרה שבת דודתה שאותה אני מכירה משכבר הימים, היא אם הכלה!!! סיכוי של אחד למיליון להערכתי אם לא אחד לתשעה מיליון. הלכתי איתה ובירכתי את אם הכלה והתחבקנו וחזרתי אל
הקינוחים:
אני לא בטוחה שבגן עדן יש את המגדנות שהוגשו בגן הטרסה. פחזניות ממולאות, עדינות כמו עננים מתוקים, כדורי שוקולד בציפוי שברי בוטנים כמו סוכריות על מקל, מקרונים ירקרקים במילוי אלוהי נימוחים בפה, ריבועי עוגת שוקולד שכבות, מטרפת חושים ואולי שכחתי משהו כי המוח כבר מסרב לתפקד. מזל שאני רק 8 דקות מהבית. תה נענע ללא סוכר מסייע לאזן את הכל ולהביא אותי למצב יציב. מספיק כדי להפרד בחיבוק מגליה המקסימה, החרוצה והפיינשמייקרית, שהכל פועם בקצב לבה החם ומהמקום האגדי הזה.
אומרים
שהכלה והחתן צריכים לבחור את המקום בו הם יתחתנו. אילו זה היה תלוי בי, הייתי כנראה בוחרת באגדת דשא באחוזה, כמקום בו בתי תתחתן – כי כשמתאהבים ככה, פשוט כבר אין צורך לחפש יותר. עכשיו רק צריך למצוא ליפהפיה הזוהרת והטובה הזו מהאגדות, חתן מתאים.
הוספת תגובה