תשעה באב במשך דורי דורות מגלם את ההרס והחורבן של עם ישראל לדורותיו. זה החל בחטא המרגלים וחוסר האמונה באלוהים שעמד לצד עם ישראל מאז יציאת מצרים. ניסים רבים מתרחשים לנגד עיניהם ועדיין הם קטני אמונה.
חורבן בית ראשון בידי נבוכדנצר מלך בבל וגלות בבל – 422 לפנה"ס
חורבן בית שני בידי טיטוס ראש צבא רומא – 70 לספירה
גירוש יהודי אנגליה – 1290
גירוש צרפת – 1306
גירוש ספרד – 1492
פרוץ מלחמת העולם הראשונה – 1914
גירושי יהודים בשואה – 1942
ועוד גירושים פרעות והשמדות
תכנית ההתנתקות – 2005
ובימינו אלה – מאבק אחים מורכב
ייאוש מדיר שינה:
כאשר ה"אדמה רועדת" והביטחון האישי אינם עומדים בעוצמת האירועים, קשה לישון. ישנם איומים מבית ומחוץ והכל מרגיש יותר כמו להתהלך על נייר אורז דק ושברירי. מחשבות טורדניות מעסיקות את הראש בתחושת מלכוד בלתי אפשרית והלב זועק "עד מתי?"
לידת התקווה:
בדיוק בלב המאפליה, בתוך תוכו של הייאוש, הכאב והקושי, משהו עדין ושקוף, כמו כנפיים של שפירית, מרעיד את דפנות הכלא של הייאוש, מצהיר על קיומו, על נוכחות דקה וטהורה, שרק יחידי סגולה מבחינים בה. היא כמו הדממה הדקה, השקט בתוך הסערה, אי של שפיות באוקיאנוס על גלי הצונאמי של הטירוף, השוטפים אותו. "כל החשיכה שבעולם, אינה יכולה לכבות אור של נר אחד". בדיוק ככה זה מרגיש.
איך להפוך מספד לשמחה?
לעצור, לנשום עמוק, להחליט שהמחשבות המיטיבות מביאות שלום פנימי, לדעת בתוך השקט של לב שהכל לטובה, לטובתנו הגבוהה ביותר. ברור שכרגע זה לא נראה, לא נשמע ולא מרגיש ככה. אך זה שם. אנחנו יכולים להיות נושאי התקווה או הייאוש. במה נבחר? מה יתפוס נתח גדול יותר בתוכנו? המאבק הוא בפנימיותנו. כל מה שבחוץ הן השתקפויות או הדהודים של מה שבפנים. המשימה היא, אם כן, אישית. כל אחד ואחת אחראים לשלום ולרגיעה, לאחווה וללכידות, לקבלת השונה והאחר ולהערכתם, כחלק בלתי נפרד ומשמעותי בשלם הגדול, שמכיל את כולנו ויש בו מקום לכולם.
לצעוד ביחד:
תהליך פנימי, הממוקד בשינוי לטובה מבפנים, מתחיל ב א' אלול בפרויקט "עת רצון לשינוי והתקדמות". נצעד ביחד בצעדים מדודים וקטנים לעבר יעדים אישיים. לפרטים נוספים יש לכתוב בהודעת ווטסאפ שם ומשפחה למספר: 0525212644 ופרטים להרשמה יישלחו בהתאם.
בברכת שינה רצופה וחלומות פז
הוספת תגובה