עדות מקומית מביאה לחזית הבמה את חשיבותו החברתית וההיסטורית של הצילום התיעודי המקומי בדרך תרבותית ואמנותית מקצועית. כמדי שנה מובאים לתערוכה רגעים מן השנה האחרונה החושפים חיים מורכבים בפינות נסתרות אשר המצלמה לא מגיעה אליהם ומעניקה מקום לתקשורת חוקרת המאפשרת חופש ביטוי ללא עריכה או הכתבת הכותרות ולהתעמק באמת במראות מנקודות מבט חדשות. עדות מקומית עוסקת במציאות ישראלית פוליטית, חברתית וביטחונית שבה מתועדים אירועי אלימות חריפים אשר מלווים אותנו מדי יום כמו עיסוק ביחסים המעניינים בין ישראלים לבדואים, במתיחות הבלתי פוסקת בין ערבים ליהודים, באלימות בחברה הערבית, פעולות צבאיות בג’נין, פיגועים רבים בארץ, מהומות בהר הבית ועימות נוסף מול רצועת עזה במבצע “עלות השחר”.
ביום רביעי האחרון הגעתי לסקר את עדות מקומית המוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל אשר אצרה ביד רמה האוצרת לאה אביר. התרשמתי מאוד מהחלל רחב הידיים, מגודלן של העבודות, מהתלייה היפה היורדת מן התקרה, ומבחירת העבודות המוקפדת זו לצד זו. התרגשתי מאוד לצפות בצילומים אשר הגיעו לארצנו מכל רחבי העולם ומציגים בפנינו אירועי התמודדות מורכבים בחיי יחידים או קולקטיב. אתמקד בכמה צילומים בעלי חשיבות רבה אשר מאירים בפנינו אור של פרשנות חדשה בנושאי ביטחון מדיני, תרבות וחברה.
תמונת השנה היא של איתי רון, הלוויתו של הרב קנייבסקי, שנחשב לאחד מגדולי הרבנים המקובלים. בהלוויה זו אירע האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה, שנה לאחר האסון הגדול בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, שבו מנחמי ההלוויה שרו בצפיפות בלתי נתפסת. בתצלום זה של רון אנו צופים ביציע מעניין שבו מספר אברכים טיפסו על עץ כדי להציל את חייהם ומתוך הכאוס אשר הפר את הסדר אחת הדמויות מתבוננת בנו ומזמינה את הציבור החילוני פנימה אשר לא הוזמן לאירוע ואין בידם להבינו.
בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה בחודש פברואר האחרון מתחוללת מלחמה ארוכה ואכזרית על אדמות אירופה אשר משפיעה על הכלכלה וביטחון העולם. רובם של הפליטים מוצאים את דרכם לישראל. בעקבות מלחמה קשה זו נשלחו צלמי עיתונות מישראל כדי לתעד את הקרבות, ההרס והפליטים.
העיתונאית, אבישג שאר ישוב נשלחה לשם לסקר את האירוע ולהציג לנו אותו דרך נקודת מבטה. היא נשלחה למולדובה שם היא צילמה אישה יום לפני שהיא עולה למטוס לישראל בלי בעלה כי הוא לא יכול לצאת מגבולות אוקראינה. היא עולה עם שלושה ילדים, לאחר שנמלטו מאודסה, אחד מהם הוא הבן של חברתה הטובה ונוצר רגע של אינטימיות מאוד גדולה בין האם לבין ילדיה. לדברי שאר ישוב: “ניסיתי להיות שם כמו זבוב על הקיר”. תמונה זו ריגשה אותי מאוד. שאר ישוב תופסת את אותו רגע אינטימי בין האם לילדיה כאשר אור טבעי מהחלון העליון מטיל אור על פניה כמו ציור מתקופת הרנסנס.
במסגרת עבודתה כעיתונאית בעיתון הארץ, שאר ישוב צילמה צלם מוערך מאוד, את מיכה ברעם. שאר ישוב מספרת שהסיפור הוא לא רק על מיכה אלא גם על אשתו אשר עזבה את עבודתה ואת האמנות שלה כדי לעבוד איתו באירגון ובשימור ארכיון צילומיו בקומה התחתונה בביתם אשר בו כחצי מיליון תצלומים. בצילומיה, ישוב מקפידה לצלם בתאורה טבעית וכשצילמה את ברעם, היא השתמשה בתאורה מינימליסטית של קופסאות אור אשר היו מונחות שם.
ישוב ממשיכה לספר לקהל העיתונאים על צילומה הבא שלה שבו צילמה את ארז ביטון משורר וחתן פרס ישראל לספרות ושירה. ישוב מספרת שלאחרונה כתב ספר בשם “תפרים” שבו הוא מספר על עיוורונו הנוצר מטראומה. ישוב מסבירה יפה שדרך העדשה היא הסתכלה עליו כאדם עם המגבלה שלו ולא דרך המגבלה שלו, כלומר שהעיוורון יהיה נוכח אך גם שהקהל יראה אותו ובפעולה זו היא מאדירה אותו בחכמתה.
אורן זיו מספר לנו על סדרת הצילומים שלו. בצילומיו אלה נראים שוטרים שפועלים לדיכוי מחאתם של תושבי הכפר. אחד מן הבדואים מוחא נגד עבודות ייעור של הקרן הקיימת לישראל שהתבצעו בסמוך לבתי הבדואים. לטענת התושבים מטרת העבודות היא לדחוק אותם מאדמותיהם. לאחר שלושה ימים של מחאה חריפה הנטיעות הופסקו. זיו הצליח לתפוס במצלמתו רגע מעניין מאוד בסיטואציה אלימה, שבו המפגינה הבדואית החובשת לראשה כאפיה אשר שוטרים במדים כהים אוחזים בה לא נראית עצובה או כועסת אלא מחויכת ומוארת. במדיה הצילומית דיסוננס כזה מעניין מאוד וגורם לקהל לחשוב מחדש ולתת פן נוסף על פרשנות האירוע.
זיו מצלם גם תמונות המתעדות מאבקי דיור. בסדרה זו של צילומיו הוא מציג בפנינו דחיקת תושבים ממקום מגוריהם. סידרה זו של זיו זכתה בקטגורית חשיפה ארוכה לצלמים.
אחמד גרבלי הוא צלם פלסטיני ממזרח ירושלים אשר מצלם בהר הבית. בסדרת צילומים אלו מתועדים אירועים אלימים בהר הבית לצד אירועים משמחים ותפילות. המצלמה מתעדת מקום רוחני אשר עולים אליו מאות מתפללים ברמדאן ונערכים בו שמחות לצד אירועי אלימות חוזרים ונשנים. בלון הברבי הוורוד בולט מאוד בין אירועים אלו ומבליט את דיסוננס זה.
בצילומה של קורינה קרן (רויטרס) נראים כוחות ביטחון ישראלים פועלים בסמוך לפיגוע הירי ברחוב דיזינגוף, שבו נהרגו שלושה אזרחים ונפצעו שישה. גודלו של הצילום והצללית השחורה של החיילים החולפת על פני פירסומי אופנה צבעוניים מותירים את הצופים המומים אל מול חיים בצל האלימות.
כמדי שנה מצולמים אירועי תהליכי השחיטה לקראת יום הכיפורים בשכונת מאה שערים בירושלים, כך שאירוע טראומטי זה השרוי במחלוקת גם בקרב רבנים מובא להמונים ממספר נקודות מבט. נקודת מבט מיוחדת שתפסה אותי בסידרת צילומי השחיטה היא של הצלם גיא אלוני אשר מתעד ילדים מהשכונה מלטפים בעצב תרנגולות שאיתן שיחקו שעוד רגע יועברו לשחיטה.
הצילום של מאיה לוין המתעד נושאי ארון קבורה בג’נין זכה בפרס הדמוקרטיה מטעם “שומרים”, המרכז לתקשורת ודמוקרטיה, מבין תצלומים רבים המתעדים את האירוע.
לוין צילמה את צילומה זה מקומה שנייה בבית חולים ובו היא מתעדת הלוויה אלימה וכואבת שהייתה יכולה לגרום לאבדן חיים נוסף, עימות בין שוטרים ואבלים אשר מובילים בארונם את העיתונאית שירין אבו עאקלה אשר סיקרה מהלך צבאי בג’נין. צילום זה מביא בפנינו את הסיכון בעבודתו של העיתונאי.
בסידרה של צ’רינתורן רצ’ורוטצ’ה אשר מתיאלנד מוצגים תמונות טבח סטודנטים באוניברסיטת תאמאסט בבנגקוק שאירע בשנת 1976 ולידם מוצגים תצלומי הפגנות תיאלנדים בין השנים 2020-2022. כמעט בלתי אפשרי לבקר בתיאלנד את המונרכיה אך רצ’ורוטצ’ה לא מפחדת ומבטאת את דעותיה. היא משתמשת בטכניקת אמנות יפנית בשם קינצוגי באמצעות קריעת התצלומים ואיחויים ע’י לכה ואבקת זהב כסמל להפיכתו של האירוע הקשה לתקווה לעתיד טוב יותר.
התמונה שלא יכולתי להסיט מבטי ממנה היא של הצלמת הקנדית אמבר ברקן. לא בכדי היא נבחרה לתמונת השנה של World press photo . בתמונה זו צלבים גדולים נטועים באדמה ועליהם נישאים שמלות אדומות של ילדות המוארות באור חמים ורך ומבין העננים הכהים מבצבצת קשת צבעונית המסמלת אור ושמחה ילדותיים. שמלות אלה נתלו מעל 215 קברים בלתי מסומנים לזכר ילדים אשר מתו בפנימייה לאינדיאנים בקאמלופס שבקנדה.
אינני יכולה לתאר במילים את התחושות שעברו בי בעודי צופה בצילום עצוב ורגיש זה, שמוגש לנו באסתטיות ווירטואוזית. תצלום זה אינו מביא לנו את רגע אלימות או את רגע המוות אלא את הדממה שאחרי, המתוארת באופן כל כך פיוטי ויפה דרך עדשת המצלמה. הסיפור העומד מאחורי צילום זה הוא מהמאה ה- 19 שבה קמו פנימיות אשר מטרתם הייתה לכפות תרבות מערבית מיסיונרית על ילידים. 150,000 ילדים הוצאו בכוח מבתיהם והורחקו מהוריהם אל הפנימיות, שם נאסר עליהם פעמים רבות לדבר בשפתם ואף חוו אלימות פיזית והתעללות מינית.
בסדרת הצילומים של בראם יונסן אשר מהולנד מוצגים בפנינו דמויות בודדות בביתן או בין כסאות בית קולנוע נוכחים אנו לדעת כי גם תרבות יכולה להינזק מפגעי מלחמה. בעקבות השתלטות הטאליבן על אפגניסטן באוגוסט 2021 בית הקולנוע הממשלתי אריאנה בקאבול נשאר סגור. הגברים ממשיכים להגיע לעבודה בתקווה שישלמו להם את שכרם. על נשים בכלל נאסר להיכנס אפילו לא למנהלת בית הקולנוע, אסיטה פרדוס. בתחילת 2022 בית הקולנוע נשאר סגור ונשים לא הורשו עוד לעבוד בו.
עדות מקומית פורשת בפנינו יריעה רחבה של חופש ביטוי. כל האירועים מהדהדים זה את זה ומעניקים לנו הזדמנות לראות אותם כאילו אירעו אל מול עינינו, לחזות במה שעינינו לא ראתה ואולי לתת עוד תקווה.
עדות מקומית, World Press Photo
מוזא- חיים לבנון 2, רמת אביב, תל-אביב | שעות פתיחה: ראשון, שני, רביעי
10:00-16:00 | שלישי, חמישי, שבת 10:00-20:00 | שישי 10:00-14:00
כץ מנכל מנהל המוזיאון
אוצרת התערוכה, לאה אביר
מאת: אלינור וולנרמן
הוספת תגובה